ביום השיבוש שהתרחש ב-11 לחודש התרחשו הפגנות ברחבי הארץ. זה היה יום אלים מאוד – עם צילומים מחרידים של אלימות, מכת"זיות ששומשו ללא אישור, סוסים חסרי אונים ודם. ירדתי להפגין מתחת לבית עם אימי בהפגנה שאורגנה על ידי בונות אלטרנטיבה, ומה שקרה שם העמיק משהו שכבר ידעתי – אין מנוס מלהפגין, אבל גם אין מנוס מלהכיר בזה שההפגנות הן שכפול של הסדר הקיים.
ירדנו להפגנה. ההליכה הייתה קצרה ועדיין ראינו נשים וגברים מתקפלים עם דגליהם, חשבנו שכבר נגמר. הגענו לגלות שממש לא נגמר, וההפגנה היא מהגדולות שהיו בצומת הספציפית הזו, אי פעם. חולצות אדומות ודגלי ישראל בכל מקום, צעקות, וכיאה למקום המגורים של הורי – כמות אדירה של נשים וגברים מבוגרים, ילדים שהם לקחו עימם, קשישות וקשישים, ומעט מאד צל. אני ואימי עמדנו בגוש גדול של בנות ובני אדם תחת העץ.
ההפגנה הלכה והסלימה במעין הדרגה מאיימת מאד. מפגינה ברכב נופפה בדגלה, ומפגינים ומפגינות מריעות לה כשכמעט נערף ראשן. ההמון יורד מאיי הצומת לכביש טיפין טיפין, במעין ריב עם המכוניות בצומת, שבתוכן יש אנשים שכנראה גרים ממש כאן. סימפוניה של מכונית בצפצופי עידוד, כלבים נובחים, ועדיין – הפגנה שלווה יחסית, בינתיים. החיכוכים של העוברות והמפגינות עם הרכבים שעוברים בצומת מחריפים. איש מבוגר בחולצה של "דמוקרטיה או מרד" ניגש אליי ואל אימי, ומציע לנו שתייה.
"תודה רבה, הכל בסדר" אנחנו אומרות. האיש מתעקש: "לא, באמת, משהו לשתות? אולי עוגיות?"
אנחנו מסרבות בנימוס, שנית. אישה שאנחנו לא מכירות מגיעה וצועקת עליו: "תפסיק להטריד נשים! כמו הממשלה! אתה בדיוק אותו דבר! מי אתה שתגיד לנשים מה לעשות!", פנייה מתעוותות מזעם בחום, במה שנראה ככעס שגועש מכל הגורמים יחד. בתמימותי עוד לא הבנתי בדיוק מה קורה, אבל מסתבר שלפי המדד של הבחור הזה פשוט לא הפגנו מספיק חזק, אז הוא לכאורה, הגיע לעודד אותנו להיות מפגינות אנרכיסטיות. כאלו שלא עומדות בצל, ששומעות ריוט גירלז, שמרססות גרפיטי פרובוקטיבי על המדרכה או משהו, אולי היינו צריכות להביא מהבית רקטת טניס או משהו, שנוכל להיות מוכנות לרסק. אני לא יודעת מה הפנטזיה שלו לגבינו, אבל הוא המשיך לעבור בין נשים אחרות וכנראה לחזור על אותו משפט שיש בו פשוט הכל: "רוצות משהו לשתות? אולי כיבוד קל?".
מצבי המנטלי החל להסלים בהתאם להפגנה עצמה. שוטר ביקש מהאישה באוטו להכניס את הדגל, כי היא נוסעת בהקפות בצומת ובאמת יהיה חבל מאד שהדגל ישמש כמתנקש במפגינים. המוני מפגינות ומפגינים עטו על השוטר עם זמבורות במעין לינץ' צפצפני. מכוניות ענקיות כיאה להרצליה ורמת השרון כמעט רמסו מפגינות על מעבר החציה, אבל ככה הכל נשאר. במעין פאסיב אגרסיב, התנהגות שהיא חצי בוטה אבל גם מאופקת, תחושה איומה לחוות במקום שבו גדלת, שהפך לזירת קרב כמעט מדממת.
אימי ואני עברנו לצד השני של ההפגנה, לצד השני של הצומת, לנסות לחוות אותה מכיוון אחר, אולי להתערות יותר, אולי להיות מפגינות טובות יותר. הסתכלתי על ההמון שמקיף את השוטרים. צוות בונות אלטרנטיבה פרסו עלבד אדום ענק שהקיף את עמודי התאורה וקשר ביניהם. הפס האדום נראה כמו התחלה קטנה של דבר שנקטע. המבט של אימי ושלי הצטלב. עלינו הביתה. האם משהו ישתנה?
