האלבום האחרון של ניקי מינאז' הוא מחווה לאלבום האולפן הראשון שלה, ונקודת המוצא הזו היא הברכה והקללה של האלבום. מצד אחד אנחנו מקבלות סיפור שלם ומעניין, מצד שני – מה שהיה פעם זהב, היום כבר לא מדגדג את האוזן
Pink Friday 2 הוא אלבום האולפן החמישי של ניקי מינאז'. שפרצה לתודעה של רובנו בשנת 2010 עם סינגלים מתוך האלבום Pink Friday. אלבום שכולל רבים מהשירים שערכו היכרות בין העולם ובין ניקי. כגון Super Bass, Fly, Moment For Life, Roman's Revenge. זהו אלבום הסטודיו הראשון של ניקי, וכנראה המשמעותי ביותר. הוא מהווה היכרות עם הדמות ועם התוכן שלה, וישמש "מבוא" לשירים של ניקי מינאז' לעוד שנים רבות קדימה. עד עכשיו, מסתבר.
לגוף העניין – שני שירים שמספרים הרבה על אלבום אחד
Pink Friday 2 נפתח בשיר המרגש “Are You Gone Already”,.שמסמפל את שירה של בילי אייליש, “when the party’s over”. השיר עוסק באובדן ובמשפחה. בהחמצה של ניקי להפגיש בין הבן שלה ואביה, שנהרג באופן לא צפוי בתאונת דרכים. בוורס השני של השיר ניקי פונה אל עצמה. לא בשם הבמה שלה, אלא בשם הלידה שלה, Onika. היא מביטה לאחור בחיים שלה מספרת לעצמה שבנה כבר בן שלוש,.שהיא מבורכת, אבל תוהה על החיים שהיא חיה. היא פונה לעצמה בשאלות, בחשבון נפש: "Rich, yes, but are you happy?".
כל פעם שאני שומעת את הוורס הזה יש לי גוש של דמעות בגרון. המחשבה על ניקי מינאז' מבצעת חשבון נפש עם עצמה. בודקת עם עצמה איפה היא נמצאת, איך היא מרגישה,.מונה את ההישגים שלה ובוחנת את טיב ההצלחות שלה בווידוי אישי בשיר. זה רק המשך ישיר וברור לוורס הראשון ולשיר כולו שעוסק במוות של אביה. “Are You Gone Already” הוא הגרסה של ניקי מינאז' לפילוסופיה ולווידוי, להכאה על חטא, לחשבון נפש. זו בחירה מאד לא שגרתית עבורה, לבצע שיר כזה ולייצב אותו בראש האלבום.
השיר הבא באלבום, "Barbie Dangerous", מסמפל ומרפרר לשיר של ביגי, “Notorious Thugs”. אם יש משהו שניקי מינאז' מעולה בו, והכתיב את הדרך שלה בתעשייה,.הוא לקחת דברים קיימים ולהפוך אותם לשלה. בדיוק כמו המהלך עם אלבום ה- Pink Print, טייק על ה- Blue Print של ג'יי.זי. ב- Barbie Dangerous ניקי עושה משהו שאנחנו רגילות לראות אותה עושה, הרבה יותר מבשיר הראשון באלבום. וזה להיכנס במעין ראפ על 200 קמ"ש ולא להצליח לעצור. השיר נשמע כמו הידרדרות מכוונת בכביש,.והוא עשוי מהחומר שניקי מינאז' עשויה ממנו בעצמה – אגו טריפ, נקמה, ביפים וקול ורסטילי מאוד, הגשה אינטנסיבית.
אילן יוחסין של השפעה והשמעה
באלבום יש 22 שירים, וזה לא שנפרט את כולם פה, בעיקר כי השניים המעניינים ביותר הם אלו שכתבתי עליהם עד עכשיו. אבל תופעה מרכזית באלבום שאי אפשר להתעלם ממנה היא תופעת הסמפולים. הרעיון של לחתוך חלק משיר, עדיף מוכר, ולהשתמש בו בשיר החדש באופן כלשהו. בשיר שמסמפל את בילי אייליש ניקי ממש משתמשת בקול שלה ובסמפול כמעין דואט. כשבשיר שמסמפל את השיר של ביגי, הסמפול משמש יותר לביט ובהמשך להשראה של המילים והפלואו. בהמשך, האלבום כולל סימפולים של שירים אמריקאים סופר פופולאריים: Girls Just Want to have fun המוכר והנודע של סינדי לאופר. Never Leave You, Super Freak (שנות ה-80 וואו), ואפילו הקלאסיקה Heart Of Glass המוכרת בביצוע של בלונדי.
קשה לומר אם המהלך הזה בא בעוכריה של ניקי או בועט את האלבום שלב אחד למעלה. מחד, ברור שלהשפעות על ניקי יש מקום מיוחד ומשמעותי במוזיקה שלה,.ושההשפעות האלו הן גם מה שיצר את ניקי מינאז'. מצד שני, השחיטה של שירים מוכרים ואהובים היא מהלך שיש בו סיכון. במיוחד כשהאלבום כולו, כך נדמה, מורכב מסימפולים מובהקים שעולים כמעט בכל שיר. אם זה מנחם, השירים כולם בוצעו תוך מתן קרדיט מלא ושמירה על זכויות יוצרים, משהו שאצל ביונסה נגיד לא הצליח לקרות.
אם יש לי קושי עם האלבום, הוא שהוא עשוי כאילו מאז Pink Friday הראשון והמקורי לא השתנה דבר.
הסימנים היחידים לשינוי נמצאים בשני השירים הראשונים שדנתי בהם, אבל משם, ניקי מינאז' תקועה. הסאונד הוא אותו סאונד, הברבי היא אותה ברבי, והיא מצוינת, אבל לא מחדשת הרבה. ב-13 השנים שעברו מאז שישי הוורוד הראשון, לשני, אפשר לצפות ליותר לדעתי. במיוחד ממישהי כל כך מוכשרת. וזה לא שאני רוצה שהיא תנטוש את הרגליה הישנים, שהם הסיבה שהעולם אוהב אותה כל כך. אלא שאנחנו חייבות לדעת מה יש לה עוד להציע.
