נפגעות ונפגעי אלימות מינית נאלצות לשרוד חוויות טראומטיות, מערכת צדק לא צודקת, האדרה אינסופית של עברייני מין, ואם זה לא מספיק, את הסיפורים המטופשים שאתם לא מפסיקים לספר על אונס. מבזק: המציאות כאן מול עיינינו, ולא ראיתי מפלצת לאחרונה
בשנת 2014 שודר הפרק השלישי בעונה הרביעית של משחקי הכס, ובו סצנת אונס וגילוי עריות אשר הכתה גלים ועוררה ביקורת רבה. בסצנה האביר המושחת והאהוב על מעריצי הסדרה, ג'יימי לאניסטר, חוזר ממסע מפרך ופוגש את אחותו, סרסיי, אשר מתאבלת על מות בנם המשותף. ג'יימי מנחם את סרסיי בתחילת הסצנה, אך כעבור זמן קצר יחסו אליה משתנה: הוא הופך אלים כלפיה, צועק עליה, ולאחר מכן אונס אותה, בסמוך לגופתו של בנם המשותף.
במשחקי הכס לא חסרו סצנות אלימות או פרובוקטיביות, ועדיין, דווקא סצינה זו הציתה ויכוחים רבים בפורומים אינטרנטיים, אשר בעיקר דנו האם אכן מדובר באונס.
שמו של סרטון היוטיוב המציג את הסצנה במלואה, נקרא: "Jaime forces Cersei into sex beside Joffrey's body". במאי הפרק, אלכס גרייבס, ניסה להרגיע את הרוחות בראיון עם דניס מרטין, וטען שההוכחה להסכמתה של סרסיי היא שהיא מנשקת את ג'יימי חזרה. לנה הידי, אשר משחקת את סרסי בסדרה, צלחה ראיון שלם שנידון באותה סצנה מבלי להזכיר פעם אחת את המילה אונס. למרבה האירוניה, יחס היוצרים לאונס המוצג בסצנה מדגים באופן מופתי איך אפשר לטאטא אונס מתחת לשולחן. להפוך אותו למה שגרייבס קורא לו: "very, very complicated scene " . האופן שבו מתוארים מקרים חמורים של אלימות ותקיפות מיניות, כולל אונס, באמצעות לשון נקייה והימנעות משימוש במילים ספציפיות נראה גם בפרשה המחרידה האחרונה, האונס באילת עליו דווח בשבוע שעבר.
לתחושתי ולצערי הרב, הלשון הנקייה, המסרבת לקרוא לילד בשמו, היא לא האמצעי היחיד או המנגנון המרכזי של כלי התקשורת ועורכי דינם של עברייני מין להרחקת האמת. האמת היא שהחברה בה אנחנו חיות היא מסוכנת. והאלימות המינית שמתרחשת בה אינה מורכבת ממקרי קיצון חריגים. היא מתרחשת באופן יומיומי, ובכל מקום.
בעקבות הפרשה, נתקלתי במנגנון הממסגר את האירוע כסיפור זוועות.
אולי זה מבלבל, אבל לא מדובר רק בסיפור זוועות, אלא במציאות. כל טקסט נוסף על זאבים וכיפה אדומה כמטפורה לאנסים וקורבנות הוא הרסני לא פחות מההימנעות הבלתי נסבלת משימוש במילה אונס כדי לתאר, אונס. לא רק שהשימוש בכינויים כמו "זאבים" עושה רומנטיזציה מוזרה בהחלט לתופעה מאד לא רומנטית. הוא הופך אלימות מינית לסיפור שוליים, לאגדה או לצ'יזבט. כאשר מדובר בסיפור, פחות דחוף לטפל בו, והמציאות בהתאם. השיח על תקיפות מיניות ואונס שתפס תאוצה לאור האונס באילת, פוסח על התופעה עצמה ופעמים רבות מצליח להתעלם מהמציאות באותה מידה כפי שמכחישי אונס מתעלמים ממנה. לצד פוסטים חשובים המשמיעים את קולותיהן המושתקים לעיתים קרובות מידיי של הקורבנות. אני נתקלת בפוסטים אשר מתייחסים לקורבנות באופן זר ומלאכותי לא פחות מהפוסטים המתייחסים לאנסים כמפלצות. ביטויים כמו "רצח נפש" הם שכיחים בפוסטים כאלה.
נתקלתי בפוסט בעל אלפי לייקים המשווה את הנאנסת באילת לפיצה. אלו פוסטים שרוכבים על הגל של מקרי קיצון, מקרים שבהם הגיעו לתקשורת מספרים כגון 30, בעוד שתרבות האונס מתקיימת כל הזמן. באופן מפתיע, כותביהם ודובריהם של אותם פוסטים (או ציוצים, או גינויים פואטיים במיוחד) לא פועלים לשינוי המציאות והעלאת מודעות בשוטף לגבי תרבות האונס, אלא מופיעים באורח פלא כאשר יש פרשה שמתפוצצת. לצערי, פרשות אלו שמגיעות לתקשורת ומכות גלים הן נדירות. תקיפות מיניות, הטרדות, הפצת סרטונים ללא רשות, ושאר תופעות מחרידות של אלימות מינית – קורות כל הזמן ובכל מקום. הניסיון למסגרן בתוך סיפור שוליים דוחק את העניין הציבורי בהן לכדיי מעשייה אקזוטית, כך שטיפול בבעיה הכל כך רווחת הזו נעשה לבלתי אפשרי, כי רבים בכלל לא מאמינים שיש בעיה.
אני אכתוב את זה שוב: לא כל פוסט שמתנגד לאונס הוא התנגדות ראויה לתרבות האונס.
היחס הפואטי מידי למציאות רקובה מייצר מצג שווא ומסית את ההתעסקות בתופעה עצמה ואת החשיבה על אפשרויות של שינוי המציאות. ביטויים כמו "רצח נפש" עושים עבודה מעולה בלהדיר קורבנות אונס ותקיפה מינית מהמרחב האינטרנטי ומהשיח, כי משמעותו של רצח היא שהוא בלתי הפיך. אי אפשר לחזור ממנו לחיים. בעוד שבבירור, אחת מהמטרות בשינוי תרבות האונס צריכה להיות נכונותה של החברה להקשיב לקורבנות ולאפשר להן שיקום. באפשרות לשיקום אני לא רק מתכוונת לתקצוב מהמדינה, אלא להבנה החברתית שקורבן אונס היא חלילה לא נפש שנרצחה וגם לא משולש פיצה.
צריך להפסיק לדבר על אונס כמרכיב עלילתי ולהתחיל לדבר על אונס כחלק יומיומי ובלתי נפרד מהמציאות הבלתי נסבלת שאנחנו חיות בה. אונס אמנם מופיע כמקדם עלילה באגדות וסיפורים משכבר הימים, אבל הוא נוכח בחיים שלנו כמציאות ממשית. לפי הסטטיסטיקה של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, אחת מתוך שלוש נשים עוברת פגיעה מינית בחייה. אחת מחמש נשים נאנסת במהלך חייה. אחת מחמש ילדות עוברת פגיעה מינית. 6% בלבד מהפגיעות המיניות מדווחות לרשויות.
לפני מספר חודשים, המדינה הטילה סגר על כלל אזרחיה, עצרה הכל ותיקנה הגבלות ששינו כליל את מציאות חיינו. אלימות מינית היא לא מגיפה. היא גרועה מכך במידות רבות, והכי גרוע – היא נעשית בכוונה תחילה ותוך מודעות למעשה. המציאות היא שפגיעות מיניות הן שכיחות הרבה יותר מקורונה, ולא ראיתי שננקטו צעדים משמעותיים למגרן לאחרונה. ולכן, הגיע הזמן שהיחס למציאות הזו כבדיה, יפסק.
