ככל שעובר הזמן ועם כל גלילה נוספת שלי באינסטגרם אני נחשפת יותר ויותר לתופעה שהולכת וצוברת תאוצה עם כל לייק ותגובה. תופעת העירום! זה ידוע שהעלת תמונות של עצמך מקנה אותך אוטומטית ביותר חשיפה, לייקים ותגובות. אבל יש דבר אחד שמזכה אותך בכמות נכבדת ומשמעותית יותר של חשיפה. וזה העלה של תמונות בעלות אופי מיני וניתן לומר אף פורנוגרפי. אלמנטים מתוך עולמות הפורנוגרפיה והסקסטינג מחלחלים היטב אל תוך פלטפורמת האינסטגרם ותמונות של עירום חלקי ולפעמים גם עירום כמעט מלא הופכות להיות דבר שבשגרה. שיתוף דרך האינסטגרם הפך לכלי תקשורת משמעותי בחיינו ובמקביל כלי תקשורת משעבד.
אנחנו משועבדים ליצירה וטיפוח של הדמות הוירטואלית שלנו. פעמים רבות זה מרגיש שאנחנו נשבים בתוך הטרנדים שהאינסטגרם מזמן לנו, גם אם הם לא בהכרח קשורים לאישיות שלנו.
כאילו כשאנחנו בוחרים לעצב את הדמות הוירטואלית שלנו דרך תופעות וטרנדים מסוימים שקורים רק שם. אני מתרגמת את במת האינסטגרם לבמת הופעה. כשאנחנו הולכים להופעה אנחנו מצפים לריגוש מסויים, מצפים לחוויה מיוחדת שתעורר בנו משהו. אנחנו מצפים מהאמן שמופיע לגרות אותנו וליצור חווית אופוריה מסוימת. אותו הדבר עם אינסטגרם, אנחנו מצפים שהבמה הזו תגרה אצלנו משהו דרך אימג׳ים ויזואליים או סרטוני וידאו. אנחנו מצפים לראות משהו לא קונבנציונלי, משהו שיגרום לנו לעצור את הגלילה, להסתכל ולבחון. ובכל זאת, זו כבר תקופה די ארוכה שאינסטגרם יכול לשעמם די בקלות. גם כצופה וגם כנצפה. דברים שהלהיבו אותנו בהתחלה לא מצליחים לעורר אותנו עכשיו. לכן, כנצפים – אנחנו בוחרים להשתמש בדרכים נוספות וחדשות על מנת ליצור גירויים אצל קהל הצופים שלנו. אך כצופים, אנשים שלא משתמשים בדרכי הגירוי החדשות הללו מפסיקים לעורר אצלנו עניין.
הטרנד ״החדש״ ש״תופס״ את כולם הוא העירום. צילומים חשופים וכאלו שמזכירים תכנים פורנוגרפיים הפכו עם הזמן למוסכמה חברתית די מקובלת באינסטגרם.
אבל האם זה מותר? באינסטגרם זה מותר עד גבול מסוים. עד לחשיפת פטמות של נשים, חשיפת ישבן או איברי מין זכריים / נקביים. אך זה לא הופך את הצילומים החשופים לצילומים שהם פחות פורנוגרפיים. דווקא כפיית הצינזור גורמת לצילומי עירום לקבל קונוטציה שהיא בהכרח פורנוגרפית כשהיא, לא בהכרח כזו. ומה לגבי צילומי עירום בהקשר אמנותי? זה יכל להיות משמח שנעסוק בעירום בצורה חופשית נטולת צנזורות. אבל יש עוד הרבה שלבים לעבור על מנת שכולם יוכלו להסתכל על עירום בלי להפוך אותו בהכרח ל״מיני״. כן, החברה עוד לא מוכנה לעסוק בתכני עירום גם אם הם חורגים מתוך מסגרות פורנוגרפיות. וזו מהסיבה הפשוטה, עוד לא יצרנו שיח חופשי וכנה על מיניות הן כצופים והן כנצפים. החברה שלנו עדיין לא רגילה לראות תכנים של עירום ושל גוף חשוף בצורה שלא מכוונת לגירוי מיני. אנחנו מקדשים תמונות חשופות ומיניות, עושים לייקים על סוג תמונות כזה בלי להבין בכלל מה אנחנו רואים ומה זה אומר.
אם תשאלו אותי זה בעצם אומר זה שאנחנו סוגדים להלך הרוח הפורנוגרפי. מעדיפים לראות בשר מאשר לראות שכל. מחפשים אחר גירויים מוחשיים מאשר גירויים שכליים.
זה לא ממש סוד, זה קורה בצורה חשופה ובהירה לחלוטין. אבל לדעתי התמונות הללו שנוצרו בעקבות ״טרנד״ יכולות ליצור בלבול באשר להגדרה של חופש מיני. אם היה חופש מיני אמיתי, היינו רואים צורות ביטוי שונות של מיניות, הדימויים שהיו לנו בראש לגבי מין היו שונים אחד מהשניה. ולכן כשמדברים על חופש מיני חשוב לזכור מתוך איזה נקודת מבט אנחנו צופים, ומה בנה לנו את ההגדרה של מיניות. פעמים רבות אנחנו מושפעים מהנורמות המגדריות שהחברה הכתיבה לנו על תפקידי נשים וגברים – אם זה דרך פוליטיקה, דרך ספרות, שירה ועד לסרטי פורנו. לדברים האלו משקל אדיר על התפיסה שלנו את המיניות. וכן גם על הדרך בה אנחנו צריכים ״להעביר״ את המיניות שלנו. זו הסיבה שאנחנו עוד לא נמצאים בעידן של שחרור מיני אמיתי, כי כשהוא יגיע הוא יחצה גבולות מגדריים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים.
לי זה מרגיש כאילו דווקא חזרנו אחורה לתקופת הרנסאנס. לצורה בה היו מסתכלים על נשים באותה תקופה.
בטח יצא לכם לתהות בביקורכם במוזיאון – ״מה הקטע של ציורי הנשים הערומות מתקופת הרנסאנס? למה בעצם ציירו נשים ערומות? למה הן לא לבושות? ולמה הן תמיד ערומות?!״. הסיבה היא די פשוטה ועגומה. נשים דיגמנו לציירים, הציירים ציירו נשים בצורה שהם רצו לתאר נשים. וזאת על מנת שגברים נוספים יקנו את ציורי ה״נשים״ כדי להסתכל עליהן דרך המבע הגברי על אישה. כלומר, האישה צוירה דרך נקודת מבט גברית על מנת לספק את הגבר. כן, כך גברים בחרו להאדיר ולתאר את האישה – כשהיא יפה, עירומה ונתונה כולה לבחינת ההולכים והשבים – נשים וגברים כאחד.
היום קורה משהו מעניין, נשים וגברים בוחרים בעצמם להיכנס לתוך התבנית הרנסאנסית. להעלות תמונות עירום חלקי / כמעט מלא מתוך הרצון שיסתכלו על הגוף שלהם. אם נשים או גברים לא היו רוצים שיסתכלו על הגוף שלהם, הם לא היו מעלים תמונה של הגוף שלהם. משמע, היום נשים וגברים בוחרים בחירה מודעת ששמה את הגוף שלהם במרכז על פני אימג׳ים אחרים שלהם או אימג׳ים אחרים בכלל. היום זה אולי קצת שונה, היום החיפצון חוצה מגדרים. אפשר להחפיץ גוף של אישה באותה מידה שאפשר להחפיץ גוף של גבר. שניהם הופכים את האדם שמולי לאובייקט. הדיון על האם זה טוב או רע הוא אישי ומשתנה בהתאם לכל אדם, אבל זו בהחלט תופעה שהיא חלק מהמציאות שלנו וחשוב לשאול עליה שאלות. מה זה בעצם אומר? האם מדובר בשחרור של חופש מיני או שמא החופש המיני שאנחנו מכירים בנוי בתוך תבניות פורנוגרפיות המגדירות מה הוא חופש מיני?
האם מיניות היא הגדרה שאנחנו יוצרים לעצמנו או שמישהו כבר הגדיר בעבר?
בעידן שהכל דיגיטלי- וירטואלי ו-ויזואלי זה לא מאוד מפתיע שאנחנו חוזרים להלל ולקדש את הגוף. זה אפילו מצופה במצב בו משפחה כמו הקרדשיאנס מפרקת את כל האינסטגרם עם קמפיין פורנוגרפי להחריד למותג ההלבשה התחתונה ״skims״. למשפחה הזו יש כל כך הרבה כוח כלכלי ומכאן פוליטי ומכאן גם מגדרי על הצורה שבה נסתכל על עצמנו, נתעד את עצמנו ונחשוב על עצמנו. העיסוק הבלתי פוסק של כל אחת מבנות המשפחה במראה החיצוני שלה מקנה לנו דרכי התנהגות מסוימות בהן עלינו לצפות באחרים ולהצפות על ידי אחרים.
אז אולי אתם לא חובבי הקרדשיאנס. ואולי אתם לא חושבים שהן משפיעות עליכם ישירות. אבל הן כן משפיעות על הרבה מהסובבים אתכם. מכאן הן משפיעות על תופעות גלובליות נרחבות יותר בנושאים של דימוי עצמי ודימוי גוף. וזה משפיע על איך שיח תרבותי על גוף נוצר ברשתות החברתיות ועל תפיסת הגוף הנשי. כמובן שהן לא היחידות שמשפיעות על תפיסות דימוי גוף. אבל חשוב לזכור שפעמים רבות לכוח כלכלי, פוליטי וחברתי יש השפעה גדולה יותר על התרבות שלנו מכפי שניתן לדמיין. כי כוח כלכלי מאפשר לי לקנות ולייצר איזה תכנים שאני רוצה בכמות בלתי נגמרת וללא הגבלה. ובכך כוחן הכלכלי והפוליטי של הקרדשיאנס מייצר מונופול על תדמית ייצוגי הגוף ברשתות החברתיות.
זה נראה שהאינסטגרם מתקדם אל עבר יותר ״חשיפה״ במיוחד כשזה מגיע לצילום מיני. נראה גם שזה לא ממש מפריע לנו. אנחנו משתפים ומשתפות עם זה פעולה. הרי אנחנו רק מקבלים יותר לייקים, תגובות וחשיפה. אז אולי השאלה היא בעצם למה להפסיק בכלל? לדעתי אין צורך להפסיק אם זה משהו שמרגיש נכון לכם. אבל כן שווה לשאול את עצמנו, אם זאת הדרך שאנחנו באמת רוצים להציג את עצמנו?
זה בסדר לרצות להרגיש סקסים, ולצלם את עצמנו בצורה שבה אנחנו מרגישים טוב את עצמנו. זה גם בסדר לקבל אישורים חברתיים על כך, אין צורך להתכחש לזה. כולנו רוצים להרגיש קצת אהודים או נאהבים. אבל אולי יש עוד דרכים להציג את עצמנו שלא חייבים לכלול עירום? מרגיש לי שיש לנו תכונות ויכולות קצת יותר משמעותיות ומעניינות מהמראה החיצוני שלנו. מרגיש לי חשוב שנתלה את הכוחות ואת החוזקות באישיות שלנו, בתוכן ובמשמעות שאנחנו מסוגלים לייצר, יותר מבעוד תמונות גוף. ברגע שנצליח להעריך את עצמנו בצורה הזו, נוכל גם להעריך אנשים אחרים בצורה כזו. אז נהיה פחות עסוקים במראה החיצוני שלנו, כי נבין שמשמעות חזקה יותר נמצאת בתוכנו הפנימי של האדם.
