לא נתייאש העתיד לפנינו, נשאר עוד אוויר בטאייר. מחר יום חדש, ואני בטח – לא פראייר. ההופעה של עודד פז והקסדות היא חוויה מטורפת לכל אדם שצפה ואוהב את הפיג׳מות. לא קיים שבוע בו לא אמרתי ״תודה באמת נתן״ או ״תתכופפי רגע…״ מאז 2003.
הזיכרון של ההנאה מהסדרה הפיג'מות תמיד נשאר בזיכרון הקולקטיבי של הסביבה הקרובה שלי. ואף בחרתי את חברותיי על פי רמת הידע והיכולת שלהן לצטט מפרקי הסדרה. החברה הכי טובה שלי לדוגמא, יודעת לשייך ציטוטים לפרקים ועונות ספציפיות בסדרה. היא גם זוכרת את שמות הפרקים שהיא מצטטת מהם. אבל ברגע שהתחילה ההופעה של עודד פז והקסדות התעורר בי זיכרון רדום. אפילו בתור אחת שתופסת מעצמה מעריצה שבויה עדיין היו שירים שהופתעתי שאני מדקלמת וזיכרונות שהציפו אותי בזמן שעודד פז משתולל על הבמה ומקפיץ את רידינג 3 לתקרה.
(בתמונה הראשית צילומים של – eldar_haba@)
משהו בחוויה הזאת היה מעבר למילים, ושיר סיום ההופעה שהוא בעצם שיר הפתיחה של הסדרה מוכיח את הטענה שלי.
כי אין לי איך להסביר במילים מה הרגשתי כשאולם שלם של א.נשים, שלא מכירים אחד את השנייה, צורחים ״אז רק תבואו למסיבה של הפיג'מות״ עד השמיים. משתוללים. ורק רוצים שהאופוריה הזאת תמשיך. זאת לא הופעה להגיע ולהתרפק בה על נוסטלגיה. למעשה לא היה לי זמן להתרפק כי הייתי עסוקה מידי בלצעוק את המילים של כל שיר אל עבר הבמה הכי חזק שאני יכולה. הרגשתי שאני חייבת את זה לגיבורי התרבות שלי.
אחד אחרי השני הם עלו לבמה והלב שלי החסיר פעימה. אילן עלה (בהתחלה בתור פיתגורס). גרי עלה, בשלב הזה יש לציין שהקהל איבד את העשתונות. ואני הייתי בחוד החנית של ההשתוללות. כן, יניב פולישוק עלה בתלבושת של גרי וצעק על עודד פז ש…"יסתום את הפה כבר יעודד" ואני לא יכולתי אפילו להוציא את הטלפון לצלם כי רציתי להישאר ברגע הזה לנצח. נתן עלה (ובכה), אפילו הליצן ששר לאילן את השיר ״מזל טוב אילן מה שלומך״ עלה. מסתבר שהוא היה הבום-מן וקיבל תפקידים רבים לאורך העונות (!). אגב, אילן רוזנפלד מבקש להזכיר לכל מי ששולח לו ביום ההולדת סרטון עם שיר היום הולדת האייקוני – ״אתם לא היחידים והאינסטגרם שלי קורס ביום הזה. אם אפשר להירגע קצת. תודה.״
במהלך ההופעה עודד פז נושא נאום בלועזית לרקע ניגון הלהקה שמסביר את המהלך הזה.
למה בעצם לחזור לבמה עם שירי הפיג׳מות ולמה בעצם עכשיו. עודד פז שאחראי על הפקת ההרכב שנקרא עודד פז והקסדות שמע הרבה ׳לא׳ בדרך להגשמת החלום הזה. אילן רוזנפלד אמר לו ״בשביל מה אני צריך את כל זה״ ועודד אמר ״נחזור אולי לעוד עונה בעוד שנה״. חבר אחד בשם קובי פרג׳ היה כמובן חסר מאוד לכולנו, אבל ההתגייסות של שאר המעורבים מחממת את הלב. אפשר לזרוק כאן הרבה מילים לאוויר ולומר קאלט. תופעה תרבותית. חוצה דורות או על זמני. אבל אף מילה לא גדולה מספיק כדי לתאר את האווירה שהייתה שם ברידינג 3. ואת השמחה הגדולה לפגוש שוב את הדמויות שנכנסו ללב שלנו כל כך. הן היו אמיתיות, מצחיקות ומגוחכות. והן היו שם בשבילנו כל יום כשחזרנו מבית הספר מ-2003-2015. השמחה הזאת מהולה בעצב על הסוף של הפיג'מות. על התבגרותם, התרחקותם והיפרדותם מחיינו אותה חווינו שוב בסיום ההופעה.
אסיים בציטוט של עודד פז:
״Netflix!!! buy the fucking rights to the Pijamot already. We are like Fauda but funnier."
