בכל שנה מארח יריד "צבע טרי" אמנים וגלריות מרחבי הארץ למשך שבוע. חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות וכחלק מחממת האמנים העצמאים מוצגים ביריד גופי עבודות חדשים של אמנים ואמניות מבטיחים בראשית דרכם המקצועית.
בשיטוט בין החללים יכולתי לראות לאן נמשכת עין המבקרים ובצדק. אור קנטור בן ה-37 הציג לראשונה את יצירותיו כחלק מחממת האמנים העצמאים. שבועיים לאחר מכן כבר נפגשנו בסטודיו שלו לשיחה חשופה ומלאת אמונה על החיים שמאחורי היצירה.
"תכלס, הכל התחיל מההורים שלי. אני מגיע מבית לאבא אמן, הוא מעצב תערוכות, אדריכלות מודולרית לתערוכות. אמא שלי הייתה ספרית כלבים בעברה והיום היא מדריכת צ'י קונג. תנועות, נשימות" הוא מדגים לי עם הידיים. "לפני הרבה שנים היא החליטה שאין לה כוח ובא לה לגור בחוץ אז יש לה משאית קרוואן והיא גרה בשטח מגדלת ביצים ועיזים."
בגיל חמש עשרה התחיל לחיות בין הבית של ההורים לעולם בחוץ. שם קיבל את עבודתו הראשונה כצייר במפעל גלשנים.
"עזבתי את הבית בגיל צעיר, בחיים לא הייתי חלק משום מסגרת, למדתי הכל לבד. כשהייתי קטן רציתי מאוד לצייר וביקשתי מאבא שלי שילמד אותי. הוא לימד אותי בכך שענה לי 'מה הבעיה אתה רוצה לצייר משהו? תצייר אותו.' אמרתי לו אבל אני לא יודע איך והוא ענה לי 'אוקיי, זו לא בעיה שלי זו בעיה שלך. אתה רוצה לדעת תלמד.'
הגישה הזאת נתנה לי להבין שאם אני רוצה לרכוש ידע בתחום מסוים אני לא יכול להסתמך על אף אחד אחר שילמד אותי. זאת אומרת אני יכול להסתמך על ידע של אנשים אחרים, אבל אם אני באמת רוצה לדעת, הכלים הם שלי ולא של אף אחד. בגלל זה אף פעם לא הצלחתי בבית ספר. זה מעולם לא עניין אותי, עניין אותי לצייר."
אז לא סיימת מסגרת לימודית?
"כלום. אפילו מהגן העיפו אותי. יש סיפור שאמא שלי מספרת עד היום." הוא צוחק. "בפעם הראשונה שהביאו אותי לצהרון אצל פרחיה בהדר יוסף ביום הראשון היא התקשרה לאמא שלי ואמרה לה תבואי לקחת את הילד שלך עכשיו. אני נותנת לך טלפון של הרבי הוא צריך ללכת לעשות גירוש שדים. זו ההתחלה שלי עם מסגרות"
ולקחו אותך לרבי?
"לא."
היית אצל רבי?
"לא."
לא מתחבר?
"אמא שלי לא התחברה."
ואתה?
"היום הייתי הולך כי אני סקרן לדעת מה יש לו להגיד."
הציורים של אור מכילים בתוכם אינספור אלמנטים רוחניים. אותיות, מילים, סמלים. ערבוב שלם ומדויק להפליא של אמונות שונות מרחבי העולם. נראה שהוא בעצמו לא יודע להסביר את מהות החיבור עד הסוף…
"זה הגיע אליי בגיל מאוחר יותר. כל הציורים שלי הם מעין מילון לעולם קצת יותר עמוק שקיים אצלי. אני מרגיש כמו ספוג שסופג מכל תרבות, ביזארית ככל שתהיה, אני מוצא משהו שמעניין אותי שם. מאוד קל לעניין אותי בכל מה שקשור לדת ולדרכים של אמונה. אז ההשפעה מגיעה מיהדות כמובן נצרות, איסלאם, בודהיזם כל הדתות הגדולות והמוכרות. הייתי מחשיב את עצמי אדם…לא הייתי רוצה לומר רוחני…"
מאמין?
"כן אני מאוד מאמין. רק לא בטוח במה. זו הנקודה שאני נתקע. נתקע עם המילים ובשביל זה יש את הציורים. שם בעצם הרעיונות מתנקזים אם הייתי יכול הייתי מקים דת או כת משלי."
ומה היית מציג בה?
"הייתי מעמיד את הציורים שלי במרכז ומנסה למשוך את הפרשנות של האנשים לגביהם. אני מאמין שזה יתן את המשמעות האמיתית. הכל כמובן יהיה מושתת על ערכים של אור ואהבה, כבוד הדדי, בלי שאף אחד יתאבד בסוף. גם כשהייתי קטן אמרתי אני רוצה להיות מנהיג של כת."
אולי אפשר להחליף את המילה כת בקהילה? זה יותר מזמין ומחבק.
"כן אבל יש משהו שמושך אותי לביזאריות, כת זה זרם. אני חושב שכל דת התחילה בתור כת עד שהיא נהייתה מאורגנת יותר. כת זה קבוצה של אנשים שמאמינים באותו הדבר. כולם עובדים ביחד למען משהו שהוא רגשי, לא בהכרח מוחשי והוא לא מסתכם רק בך. מטרה נעלה. בחלק הזה אני תמיד נתקע בהסבר."
"במשך השנים תמיד עסקתי באמנות ואז הפכתי למקעקע. קעקועים זאת צורת ביטוי מאוד שבטית ועמוקה המאופיינת ע"י אמונות. כשאני מקעקע אנשים אני מרגיש שאני מסמן אותם בצורה אנרגטית כמו מפות כוכבים."
אז אתה צייר ומקעקע?
"היום אני מנסה להתרחק מעולם הקעקועים בגלל שאני לא רוצה שיקטלגו אותי כמקעקע שמצייר. אני לא מחפש קטלוג בכלל. אני רוצה שיסתכלו על הדברים שאני עושה כרשת שלמה.
לאחרונה התחלתי לעשות מוזיקה. אם הציורים הם הכתוביות אז המוזיקה היא הפסקול שמלווה את הסרט שרץ לי בראש. כל האמנות שלי היא פרשנות למה שאני לא מבין. העולם הויזואלי שלי הוא מעין רשת שמונחת או עץ פירות ענק שכל פרי הוא רעיון. זה נגיש לכולם וכל אחד יכול לקטוף את הפרי אבל הפירות יקבלו פרשנות שונה דרך כל נפש באשר היא."
יחסית למי שלא היה בטוח אם להגדיר עצמו כאדם רוחני אתה רוחני מאוד.
"אני מרגיש שהעולם הזה יותר גדול ממני וזה כנראה המישור הרוחני. אני מתחבר במחשבה לעולם שתיארתי וקוטף ממנו את הרעיונות. עכשיו הכל מתחיל להיטוות יחד. חבר מהעיר שמע את אחת הרצועות ולקח אותי איתו ללייבל והם פשוט נתנו לי חוזה הקלטות ובקרוב יצא אלבום."
אפרופו פירות! איזה יופי.
"בדיוק. אני חושב שאי אפשר להתכחש לרשת האנרגטית הזאת. היא נוכחת. בעיניי מי שמתכחש אליה כנראה לא השתחרר מספיק ומגיע לכולם להשתחרר כי זה מקום מדהים להגיע אליו. הוא יפה ומפחיד בו זמנית ומלא דברים שקשה לנו להבין.
אנחנו מתוכנתים לתרגם כל דבר לסמל ולמשמעות. רוב הדברים פה וגם העיצובים של הקעקועים הכל בנוי בצורות של סמלים ולכל הסמלים שאני עושה יש משמעות."
אור ואני מדברים על יצירה שהוצגה ביריד "צבע טרי" ותפסה את תשומת ליבי במיוחד
"בציור שנקרא 'הקלה הגדולה' אני מציג בתמונה אחת את הכאב שיש לי בזמן שאני חווה התקפי חרדות. בתור נער עישנתי יותר מידי וויד וזה הקצין לי את הרגשות למקומות שלא הייתה לי אפשרות פיזית להתמודד איתם.
בציור הזה יש את הדמות הקטנה, הירוקה, לא נוח לה והיא יושבת מקופלת כלפי מטה לרגליה של דמות גדולה ממנה בהרבה. הדמות העליונה זקופה, עוצמתית ומפגינה כוח ודומיננטיות ובניהן עוברת ציפור. לציפור יש סיפור מאוד מאוד מורכב והיא מוטיב חוזר בהמון יצירות. הציפור הלבנה והצחה שמתפרצת במלוא הדרה מייצגת את הנשימה. היא השאיפה החזקה פנימה לפני שההקלה מגיעה, החרדה עברה והיא יכולה להיות גם הנשימה האחרונה החוצה. שמסמלת את הסוף הרומנטי וההירואי של החיים.
זה ציור שיש בו את כל הצדדים והם עובדים אחד נגד השני ויוצרים מן קונפליקט גדול… ככה אני רואה שהחרדה לא עוזבת אותי. גם כשיש לי הקלה…"
בחירת הצבעים שלך מאוד עזה. גם כשנכנסים לסטודיו הכל עז, אדום ירוק שחור. הכל מאוד מנוגד ובסופו של דבר בתור היצירה מתחבר לכדי הרמוניה והויזואל באמת ברמה גבוהה.
"תודה קודם כל. תראי זו מלחמה. כשאני מצייר אני מנסה להשתחרר כי אם לשים בצד את העולם הרוחני שאני אוהב ושוחה בו, אני עדיין מגיע מעולם של עיצוב, אני גרפיקאי ועובד עם חברות אז זה הצד הפרקטי והמסחרי יותר שבראש שלי הכל חייב להיות מושלם. חד. נקי."
ואז יש את הנגיעות הקטנות שמפרות את השלמות.
"כי אני מנסה להשתחרר. כל הזמן אני אומר זה לא צריך להיות מושלם למי אכפת? בסוף אני מוצא את עצמי יושב שעות על כל פרט ומדייק את זה לכדי מה שאני רוצה שזה יהיה. אני מכריח את עצמי לפעמים לעצור וללכת מהציור או להשתיל בו פגמים."
כמה זמן לוקח לציור להיוולד?
"זה משתנה. אני יכול להיכנס לציור ולא לצאת ממנו ימים ויש כאלו שאני מרגיש יותר מרוחק מהם כאילו אנחנו ממש לא מדברים. לא יכול לראות אותו. לא מתקרב אליו."
בזמן הראיון אור משמיע לי ברקע את הפסקול שיצר. יכולתי לומר ששומעים את מה שרואים. ההרמוניה שבציורים מתנגנת. הכל מאוד שבטי, והרגליים מרגישות צורך להיות קרובות יותר לאדמה ולהשתרש. את המסמכים לצבע טרי הגישה בת זוגתו, נעמי. אם זה היה תלוי בו הוא לא היה יוצא החוצה אבל היום מתוודה שמאז קרו רק דברים טובים.
משהו השתחרר בך?
"זה נתן לי איזשהי הבנה ש…שוב, אני לא מצייר כדי שאנשים יאהבו. גם אם מישהו ירגיש לא בנוח מול יצירה זה יעשה מבחינתי את אותו אפקט אם מישהו אהב. יש תגובה. אבל זה נתן לי הזדמנות בפעם הראשונה לעמוד ולהסתכל מהצד, בלי לומר לאף אחד שאני האמן או הצייר מאחורי זה ולראות איך אנשים מגיבים, מבינים, אולי חלקם באמת מבינים. לראות את העיניים שלהם לחקור את שפת הגוף. זה מעניין ועכשיו ממשיך להתפתח…"
יצירותיו של אור קנטור מוצגות היום בגלריית מזל דגים 5 ביפו העתיקה. יחד עם המותג קוויקסילבר יצר קולקציית שת"פ אותה תוכלו לרכוש בחנויות ובאתר של טרמינל איקס וכמובן להמשיך ולהתעדכן בפעילותו באינסטגרם.
