זמן ותחנות שונות בחיים הובילו את אטרין להיות מקעקעת, מורה ליוגה, ומאיירת. היא חיה כיום בנורבגיה ומחברת את כל אלו ליצירה שהיא עוסקת בה. ראיינתי אותה בניסיון להכיר את האישה שעומדת מאחורי האיורים שלה, שמספרים המון…
כיום אטרין בת 30. כשאני מבקשת ממנה לספר לי על עצמה בזום, זה מה שהיא אומרת:
"אני אמא לגידה, בת 30, לא מזמן. אני מקעקעת, מאיירת, נשואה לרודריגו. זהו בגדול. אני מישראל." שאלתי אותה על השמות הלא מובנים מאליהם שלה ושל בן זוגה. "אמא שלי לא משוגעת היא פשוט קראה לי על שם סבתא רבתא אסתר והיא שינתה כמה אותיות. רודריגו מברזיל ויש לו איזה 14 שמות." אטרין מדברת איתי בזום וברקע רודריגו וגידה.
איך התחלת לעסוק באומנות?
"כל החיים שלי עשיתי אמנות. בין אם זה לקשקש במחברת בשיעור, לעשות גרפיטי, לצייר ואז להתחיל סקיצות לקעקועים ומשם זה התגלגל."
היום, האינסטגרם שלך מלא בנשים בכל מיני מידות עושות יוגה. למה דווקא זה מה שאת מאיירת?
"יום בהיר אחד גיליתי שאני בהריון. זה היה ממש מהר, חודש אחרי החתונה, ואני התפלפתי לגמרי. כל הקטע הרגשי הזה ממש היה טריגר לכל ההפרעות אכילה שלי לקום ולתת בראש מה שנקרא. היה רגע כזה, זה נקרא ברייקינג פוינט, שזה להיות או לחדול, שהייתי חייבת לקבל טיפול ולבקש עזרה, משהו שהוא לא קל לי בכלל, במיוחד באותה תקופה. התחלתי טיפול במרכז להפרעות אכילה ליד כרמיאל ולא הצלחתי להתמיד בו לצערי הרב.
מה שכן הוצאתי מזה, ניסיתי איכשהו לעבד את השיחות שהיו לי שם, והתחלתי לצייר. יום אחד התחלתי לצייר את עצמי מול המראה. ואני מציירת, ומגז'דרת ובוכה ולא יודעת, העליתי את זה למחשב ושיחקתי קצת עם הפוטושופ וזה מה שיצא. פרסמתי בפייסבוק וקיבלתי מאות לייקים ותגובות ואנשים ששיתפו, ומאוד התרגשתי. ואז התחלתי לעשות עוד אחד ועוד אחד."
בשלב מסוים, אטרין כבר לא ציירה רק את עצמה. אלא הפכה את האומנות שלה לבמה עבור אחרות:
"מכל איור שהוצאתי קיבלתי עוד תגובות ואז החלטתי למה שאני לא אקח נשים אחרות ואתן להן במה, לתת השראה לנשים אחרות. נשים צעירות, נערות, גברים. ובאמת שלחתי הודעות לכמה נשים מהארץ והעולם שהתלהבו ורצו לקחת חלק וציירתי אותן. מי שרצתה שיתפה גם את הסיפור שלה ומי שלא נשארה בעילום שם. אלו התמונות שהן שלחו לי."
איך קרה הערבוב המיוחד הזה, של יוגה, קעקועים, בודי פוזיטיב?
"תכלס אני מורה ליוגה. יצא לי לעשות הרבה דברים בחיים. אני גם מדריכת סנפלינג, ועוד אלף דברים אחרים. אבל קעקועים זה תמיד היה משהו שרציתי לעשות, מגיל 14, ויוגה תרגלתי הרבה שנים, גם נסעתי להודו ללמוד את זה. פשוט להתמסר לכוח הזה שמניע אותי, בין אם זה אמנות, תנועה, המקום הזה שמחבר ביניהם. פשוט לנסות לתת ביטוי לדברים האלה שקורים אצלי בפנים. לא תמיד בהצלחה, כן?"
מי הן הנשים שאת מציירת?
"פניתי לנשים שבאות מהתחום הזה (יוגה) אבל לא רק. גם רקדניות, דוגמניות יותר מקומרות, אז כן יש איזשהי הכוונה לזה."
ההריון עם גידה היווה קטליזטור, נקודת מפנה בחיים של אטרין, שהוביל אותה לאומנות שהיא עוסקת בה היום. שאלתי אותה מה המקום של גידה באומנות שלה, בימים אלו:
"הרבה יותר קל לקבל את השינויים כשאתה רואה את התוצאה והיא חיובית. אני מסתכלת עליה ואומרת וואלה שווה את זה. נדפק לי הגב, הלך לי הגוף אבל שווה את זה."
היום את בנורווגיה, אבל רוב החיים ישראל הייתה המקום שלך.
"קודם כל אין על עם ישראל. אומרת לך את זה בתור מישהי שטיילה יחסית הרבה. אנשים טובים יש בכל מקום בעולם, שפע יש בכל מקום בעולם, אבל לפחות מהניסיון שלי לישראלים, בתור ישראלית, יש ערך מוסף. אולי בגלל התרבות, הרגשה של בית. אם אני מתגעגעת? ברור, בכל נשימה, זה הבית."
אז למה להסתובב בעולם?
"מכירה את המונח היהודי הנודד? אין מה לעשות, זה כוח פנימי."
איך הגעת לנורבגיה?
"הגעתי לפה בעקבות הצעת עבודה שקיבלתי מבן אדם שהתגלה כנוכל רציני. בגלל זה בעצם הגענו למצב הזה, כי חודשיים הוא לא שילם לי והמחייה פה מאד יקרה. הייתי עובדת 6 ימים בשבוע 12 שעות ביום בתור מקעקעת. רודריגו היה עם הילדה בבית כי המצב של הגנים כאן קטסטרופה.". דברים שלא מספרים לנו על נורבגיה. "את אומרת לעצמך ואוי נורבגיה, איזה סבבה. לא.".
אטרין כבר לא עובדת אצל אותו בוס נצלן, אבל היא כן עובדת 24 שעות ביממה: "אני שולחת לאנשים את העבודות. אין לי מילים לתאר את כמות האהבה שקיבלתי מאנשים, זה הותיר אותי ללא מילים. אנשים שולחים לי צילומי מסך יהודה לוי שיתף את הפוסט שלך. אני מקבלת הודעות מוזרות מאנשים שאני רק שומעת עליהם בחדשות.". האינסטגרם של אטרין התפוצץ השבוע ונראה שאחרי שנים של יצירות יפהפיות, היא זוכה לעדנה והערכה בלתי נגמרת. להערכה הזו יש ביטוי דיגיטלי מובהק: גם אני נתקלתי ביצירות של אטרין לראשונה בעקבות שיתופים של עמוד האינסטגרם שלה.
את מצליחה למצוא זמן ליצור כיום איורים ויצירות חדשות?
"אני משתדלת לתת לכל אישה משהו מיוחד אם היא מבקשת, נגיד לשנות צבע או גוונים של ציור. היו לי איזה עשר דקות אתמול להוציא איור חדש אבל זהו. בימים הקרובים לא יהיה לי זמן לעשות את זה. כן יש לי ערימה של עבודות שאני צריכה לסיים. זה כאילו הפאשן שלי, אבל עד עכשיו לא הייתה לי הפניות כי הסטרס הזה גומר אותך. אני לא מתביישת להגיד את הדברים האלה כי עבדתי קשה מאד ואני עובדת קשה מאד ובעלי היה עם הילדה. לא ביקשתי תרומות, ביקשתי בואו – יש לי איורים, אם אתם אוהבים, באהבה, סכום סמלי. מפה לשם זה עבד.".
איך את רואה את עצמך ממשיכה הלאה ומתגברת על הקשיים?
"ממשיכה את מה שהתחלתי התחלתי את זה מסיבה מסוימת, להפיץ את היופי היומיומי שלנו של כולנו, היופי הקסום הזה שאנחנו לפעמים מתכחשים אליו ולפעמים שונאים אותו. לראות את הצד היפה שלנו, הרך הטוב המכיל. להמשיך לאייר, להפיץ את זה בין נשים, גברים, להרבות טוב דרך האמנות שלי. לזה אני מאחלת ומייחלת. בדרך כזו או אחרת הלוואי שאני אזכה לעזור לאנשים אחרים כמו שעזרו לי עכשיו. אם יש משהו שאני רוצה לעשות זה זה. לתת חזרה בדרך שלי כמו שעזרו לי."
