ראו הוזהרתם: בכתבה זו אני עלולה לחפור על הסיבה שאנשים חופרים לי ולכם ומה עושים עם זה.
בזמן האחרון, יותר מתמיד, אני מרגישה שאני מוקפת הרבה אנשים שאוהבים לדבר על עצמם. אני לא מדברת על אנשים שאוהבים את עצמם או מפגינים את האהבה העצמית שלהם בפומבי. אלא אנשים שממש מדברים רק על עצמם. אנשים שנמצאים עם קבוצת אנשים או אפילו רק עוד חבר/ה ומרגישים את הצורך להנכיח את עצמם בכל פעם מחדש. איך הבנתי שיש בעיה? כאשר לא היה ניתן לדבר על שום דבר חוץ מעליהם. אז מה עושים?
בהתחלה הגבתי לדבר בעצבים
ההבנה הזו אוטומטית גרמה לי להתרחק מאותם אנשים. זה התבטא ב לא לענות להם להודעות או לשיחות. ועד כדי התעלמות בציבור. לא יכולתי, זה פשוט כל כך הכעיס אותי. לאחר מכן הרהרתי בזה עוד ועוד. ניסיתי להבין איך מתנהגים בסיטואציה כזו? כיצד אומרים לבן אדם: ״מותק את לא מפסיקה לדבר על עצמך ואת לא נותנת לאף אחד אחר לדבר״ או ״אני חושבת שהפעם אתה לא מרכז השיחה״. אבל איך אומרים את כל זה באופן שהוא נעים, באופן שלא יגרום לצד השני לצאת עלייך?
הרהרתי בזה עוד והגעתי למסקנה כי מדובר בחוסר ביטחון של אותו צד ״חופר״. הצורך להנכיח את עצמך בכל פעם בשיחה מראה על איזשהו קושי. קושי להעלם בתוך השיחה או בתוך הקבוצה.
לא ניתן שלא להתייחס לתקופה בה אנחנו חיים. תקופת החיים המודרניים ויש שיגידו הפוסט פוסט מודרניים אשר בגדול ניתקו את האדם מהאדם. ואף פילגו ביניהם על ידי מכונה שתנתב את הקשר. החיים במאה ה-21 כוללים עיסוק אינסופי בעצמי. עיסוק בתיעוד, שרטוט ושיוף של הגרסה הטובה ביותר של עצמי. הן אם זה פיזית (ראו את השפעות שושלת משפחת קרדשיאן) והן אם זאת ברמה המנטלית והווירטואלית.
העצמי הפך לדמות המרכזית בחיינו. והעיסוק הגובר בו הופך לבעיית תקשורת.
בשבילו אנחנו לא מתפשרים ולא זזים מהמקום כדי שחלילה לא נחווה הרגשה לא נוחה או מצב קשה להתמודדות. אנחנו יותר מדי עסוקים במה אנחנו חושבים ובמה לנו יש להגיד. ושוכחים שאנחנו חיים עם עוד אנשים לצידנו, שגם להם יש מה לומר. אנחנו שוכחים שאותם אנשים משפיעים על המציאות בה אנחנו חיים לא פחות מההשפעה שלנו על עצמנו.
אבל האם העיסוק העצמי משקף את הפחד להתעמת עם קשיי החיים שלנו?
החיים האלו שבוחנים אותנו שוב ושוב והופכים להיות מורכבים יותר מתמיד? באופן טבעי אנחנו לא רוצים רע, אנחנו רוצים רק נעים וטוב. בלי לדבר על קשיים, רק על מה שנוח. אז אנחנו חוזרים לדבר על עצמנו. חופרים ודוגלים בגישת ה"טיפול העצמית" שטיפחנו לנו. כל אלו נועדו להיטיב עימנו ולעזור לנו להרגיש יותר טוב, אבל האם אנחנו מתאמצים להסתכל סביבנו? הרי בלי להתעמת עם המציאות אי אפשר להתקדם. ואולי דווקא אם נתמודד עם הדבר הזה שאנחנו תמיד מדלגות מעליו… נלמד על עצמנו משהו.
זאת לא בושה לנסות להיות אדם יותר טוב עבורי ועבור הסביבה שלי. לא יקרה לנו כלום אם לא נהייה המרכז של העולם.
כך כשאנחנו רגישים לעצמנו אנחנו רגישים לסביבה שלנו. אז אם ה"חופר" הוא אדם יקר לך מספיק זה דורש לדבר איתו. אין דרך אחרת, זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות עבורו. במקום לשמור בבטן, להתעצבן ולא לומר. יש לשקף את החוויה שאנחנו מקבלים ממנו/ה וזה בעצם המעשה הרגיש לעשות.
אם אנחנו החופרים… אז בואו ננסה לשים לב לתגובות הסובבים אותנו. ננסה לזהות אם איבדנו אותם בשיחה. ננסה רגע להשאיר את הדברים שלנו בצד, גם אם זה בעיות או צרות בצרורות. נתמקד במפגש הנוכחי, נבין מול מי אנחנו יושבים וכיצד הם קשורים לחיינו. ננסה להקשיב לצד השני וליהנות מהשיחה. ננסה ללמוד ולהרגיש משהו חדש, משהו אחר. לצאת מאזור הנוחות שלנו כדי למצוא נוחות חדשה, שתיטיב איתנו ותיטיב עם הסביבה שלנו.
לפעמים אזור הנוחות לא תמיד נוח לנו, הוא פשוט מוכר לנו. אולי בפעם הבאה שנפגש עם חבר או חברה, ננסה לצאת מאזור הנוחות המוכר לנו בשביל להיות פתוחים למה שהפגישה תביא איתה?
