אנחנו חיים בתקופה בה מתקיימים מאות אם לא אלפי מאבקים. המאבק לשחרור האישה, המאבק לשחרור מגדרי, מאבק התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, מאבקים עדתיים, מדיניים, פוליטיים ומה לא? כנראה שאצטרך משהו כמו 300 עמודים רק כדי לפרט את כמות המאבקים המתנהלים בימים אלו. אך אלו לא נוצרו סתם. כולם קריטיים להשגת הזכויות הבסיסיות המגיעות לכל קבוצה. זכויות שהיו אמורות להיות לה מלכתחילה. אבל נדמה שהמאבקים האלו יוצרים בעיה חברתית ומציאות חדשה של פוליטיקלי קורקטיות למרות הכוונה הטובה שלהם.
הבעיה החברתית הזו נוצרה בעקבות שפע של מאבקים. שפע שמייצר בעיני הוזלה של ערכי ״המאבק״ האמיתי. במקום להיות במאבק ממשי לחיים טובים יותר, אנחנו מנהלים מאבק שיחני. סוג זה של מאבק מתקיים בעיקר בחללים וירטואלים, ברשתות החברתיות.
השיח על המאבק הופך להיות הגורם המרכזי במאבק. הרשתות החברתיות במקום מסוים פותרות אותנו מאחריות. אפשר להעלות פוסט, סטורי או איזה ציוץ שתומך במאבק כלשהו וזה כבר יגדיר את האדם מאחורי המסך כאקטיביסט. למרות שבפועל הוא מול הטלפון או מסך המחשב וזה לא דרש יותר מידי. אבל האם זה כבר לא משנה? החללים הוירטואלים הם המקומות בהם אנחנו פועלים. מקומות בהם אנחנו רואים ונראים. אם דיברת על מאבק כלשהו באחד מאותם החללים סומנת אוטומטית כאקטיביסט/ית. גם אם אף פעם לא לקחת חלק ממשי יותר מהפוסט או מהציוץ שכתבת.
הדבר הזה מביא אותי לחשיבה מחודשת על העת בה אנחנו חיים. על הסתכלות בעומקם של הדברים. פעמים רבות אני מרגישה שאין פה עומק, אלא צדקנות. זה ה-פוליטיקלי קורקטיות. נדמה שאנשים כבר לא מחפשים ערכים. הם חותרים לתקינות הפוליטית שבדביקה ב״ערכים״. אפילו גיבורי התרבות שלנו שהיו אמורים לייצג איזה שהם ערכי בסיס, איזה שהיא אמונה או אידיאולוגיה אישית, כבר לא באמת משפיעים. גיבורי התרבות של ימינו הפכו להיות פליטי ריאליטי שהפכו לסלבס ומשפיעני רשת עם עשרות ומאות אלפי עוקבים. אותם סלבס ומשפיעני רשת כבר לא יוצאים בהצהרות אישיות ומשפיעות משל עצמם. גם הם בובות על חוט של חברות ותאגידים שמשלמים כדי שאלו יביעו את הדעה שהם רוצים להשמיע. אותם תאגידים פועלים מתוך כוונה כלכלית ומשתמשים ברוח התקופה ה״פוליטיקלי קורקטית״ כדי להגיע אל הצרכנים.
הם משתמשים במשפיענים ובסלבס וככה מקדמים את המוצר או את האג'נדה שלהם והמשפיענים בתגובה, מיישמים.
אנחנו כחברה מקבלים על עצמנו את מה שנראה ברשתות החברתיות, את מה שסלבס ומשפיענים מעלים וכך מיישמים תקינות פוליטית שמסמנת וי על הפוליטיקה הסבוכה. אין לנו עיניין להתמודד עם המציאות הקשה מול העיניים, אנחנו רוצים לומר ולהאמין במילים צדקניות בלי אחריות גדולה כי אין לנו באמת כוחות או רצונות למאבקים אמיתיים. המאבק עצמו הוא זה שמגדיר את הערכים בהם אנחנו דבקים, זה כבר לא ערכים שמובילים אלא המאבקים שבשמם אנחנו פועלים. הדרך שבה בחרנו לפעול בנוגע למאבקים מייצרת אוטומטית את עידן הפוליטיקלי קורקטיות, דרך בה אנחנו נאלצים ונאלצות להגיד את מה ש"נכון" ולא פוגעני, את מה שמצופה מאיתנו ולא את מה שאנחנו באמת חושבים ומרגישים. בצורה מדהימה ועיוורת הפכנו להיות חברה שכולם בה דורכים על ביצים, מפחדים לומר את מה שבאמת יש לנו לומר כי אנחנו עלולים לקבל בתמורה סנקציות מענישות שיגרמו לנו להתחרט על מה שבכלל הוצאנו מהפה שלנו.
החברה הנוכחית לא מאפשרת שיח באמת פתוח. שיח שמעלה שאלות. היא לא רוצה לשאול שאלות, היא רוצה תשובות. לא כולם מאמינים באותו הדבר ובטח שלא חושבים את אותו הדבר, אבל איכשהו לכולם יש תשובה.
שאילת שאלות היא פעולה קריטית העוזרת להגיע לעומקו של עניין. היא פעולה שבלעדיה לא ניתן לפרק סיטואציות מורכבות. אבל ויתרנו עליה לחלוטין, כי יותר נוח לנו לדעת מה אמת ומה שקר, לא נוח לנו לא לקבל תשובות. זה מכניס אותנו לבלאגן מחשבתי. במקום זאת יישמנו ערכים מקובלים ואפשר אפילו לומר ״טרנדים״ והפכנו להיות חלק ממאבק קונפורמיסטי שלא אומר שום דבר מיוחד או חתרני ובכך נשארנו עומדים ועומדות במקום.
המאבקים הקונפורמיסטים מתארים את כלל המאבקים שיש עליהם דעה רווחת. הם אמנם חשובים אבל רבים מהם אינם חתרניים. אנשים שנאבקים על ערכים חשובים נאלצים לחתור פעמים רבות תחת המערכת, לצאת מרדאר השיח ולהגיד משהו אחר. משהו שיפוצץ לכולנו את הראש. אבל נדמה שהמאבקים הנוכחיים חוזרים על עצמם ואף גורמים לנו לעייפות קלה. אם אנחנו שומעים את אותה אמירה שחוזרת על עצמה עוד פעם ועוד פעם אנחנו לא מאמינים בה. ואם אנחנו לא מאמינה בה אנחנו אוטומטית נחשבים חריגים או אפילו בעייתים, כאלו שמזיקים למאבק להתקיים.
צר לי לומר אבל החיים הם לא שחור או לבן. מאבקים הם לא שחור או לבן. אי אפשר להחליט שדבר אחד הוא נכון ודבר שני הוא לא נכון. אי אפשר להחליט שהתשובות הן כל כך דיכוטומיות. המאבק חייב להיווצר מתוך ההבנה שיש כאן בעיה שיש לפתור. לא מתוך הרצון ״להכווין״ פתרון אחד ויחיד לכולם וכולן.
אחד הדברים שפוגעים במאבקים עצמם אלו הקבוצות הקיצוניות בתוך אותו מאבק שמחליטות לבטל קבוצות אחרות או קבוצות מנוגדות להם. זה לא דבר מוצדק לעשות. יש לדבר הזה אין סוף דוגמאות למשל המאבק הפמיניסטי נראה פעמים רבות ״ביטול״ ואף ״סירוס״ של גברים ללא קשר למעשיהם. המאבק הלהטבי אשר יוצר תבניות להט"ביות מסוימות אליהן צריך להיכנס גם אם אני לא בהכרח רואה את עצמי על פי תפיסות הקהילה. וכן גם המאבק בדימוי הגוף אשר מכתיב לי באופן יומיומי איך עליי להראות, במקרה זה אין שוני בין הכתבה למראה גוף רזה או מראה גוף שמן בכל אחד מהמקרים נכנסים לי לצלחת. צופים על הגוף שלי ומחליטים להיכן אני שייכת, אם אני פלאס ואם אני סקיני. ואני אומרת שזה לא מעניינו של אף אחד לומר לי איך הגוף שלי צריך להראות.
לדעתי הגורם המשפיע ביותר על כלל המאבקים כפי שאנחנו רואים אותם כיום זו לא אחרת מהמדיה הדיגיטלית.
היא זו ששינתה את הדרך בה אנחנו תופסים מאבק. הרבה מפעולות היום יום שלנו כבר לא נעשות בשטח, אלא ב״חיים הדיגיטליים״ שלנו. מצד אחד הרשתות החברתיות הן מקום פתוח להבעת דעה, לשיתוף ולאיחוד של מאבקים. מצד שני הן גם מעודדות שיח קיצוני שלא משקף את המציאות כפי שהיא. בעיה נוספת היא שהכל רשום, הכל מתועד ואנחנו תמיד במעקב. אני כותבת וזה ישר הופך לנחלת הכלל וגם אם מחקתי אחרי כמה דקות, אולי מישהו כבר הספיק לצלם מסך ולשלוח לאדם אחר. מרחב הרשתות החברתיות המעודד נראות והיראות תמידית גורם לנו לחשוב על כל מילה ומשפט שנוציא מהפה שלנו מתוך הידיעה שצופים בנו. מתוך הידיעה שרושמים לנו את זה ושאפילו אם נכתוב משהו לא קורקטי ללא כוונה רעה, יתנפלו עלינו בלי שהתכוונו לפגוע.
הגענו למבוי סתום בשיח, הוא לא יכול להתקדם לשום מקום כי כל אמירה שיוצאת מגדר ה"נורמטיבי" או ה״פוליטיקלי קורקט״ זוכה לקריאות גנאי. אני לא אומרת שצריך להתחיל לקלל או לפגוע, בטוח שלא להעליב או להשפיל אדם אחר. אבל לחלוטין צריך לאפשר מקום לשיחה, שיחה שתאפשר לי לשאול שאלות ובכך להציף גם בעיות. החברה שלנו שונה ומגוונת, כל אחד גדל במקום אחר ובסביבה שונה עם חוקים משלה, אנחנו לא יכולים לשים את אותה מסגרת על כל אדם או אישה. אנחנו אנשים שונים אחד מהשניה ולכן אם אנחנו רוצים להתקדם כחברה עלינו לקבל את אופני הביטוי השונים של כל אחד ואחת. עלינו ליצור שיח חברתי המאפשר חופש בתוך גבולות הביטוי והשפה, אולי כך נצליח לדבר באופן כנה וישיר. אולי כך נצליח לפתור את כל הבעיות שאנחנו יצרנו בתוך החברה שבנינו.
