חלקנו חסכנו לצ'קים כל השנה. לבשנו את מיטב מחלצותינו, לחצנו יד לדודה, חייכנו לכל מיני בני משפחה ארעיים, סבלנו את הנאום של הסב יוצא היחידה המובחרת, הבטנו בסלואו שאינו נגמר, אולי בכינו בחופה בהתרגשות אמיתית וכנה. לכל אלו מתלוות השנה חקיקות, פסיקות, וקידום כוחו של בית הדין הרבני. מתי נביט לאמת בעיניים?
לפני כמה ימים קפץ לי פוסט בפיד שכתבה דפנה איזנרייך ופורסם בפוליטיקלי קוראת. אני מניחה שחלקכן ינחשו כבר מה הוא. הוא קפץ לי בעוד הרבה הזדמנויות, וגם לעוד הרבה אנשים ונשים. יש לו אלפי לייקים בפייסבוק ובאינסטגרם, וכמובן כמות אדירה של שיתופים.
הפוסט עלה בעקבות הרחבת סמכויותיו של בית הדין הרבני, וקורא לנשים, חד וחלק, להפסיק להתחתן ברבנות, על מנת לא לכבול לעד את חייהן על פי דיני הלכה.
יש פה עוד עניין – אף אחד לא מבטיח לך שבית הדין הרבני ישאר בגבול הסמכויות שמוצב לו כיום, וכפי שאנחנו רואות עכשיו, אין לדעת מה יהיה מחר. הסמכויות המורחבות האחרונות הן הסדרת דיני מזונות. אני לא עורכת דין, לא משפטנית, ואני אומרת את זה כבר עכשיו – אבל הכוחות והמונופול של בתי הדין הרבניים על נישואין בארץ (שלא נדבר על גירושין) היו עניין גם עד עכשיו. זה לא דבר חדש. למקרה שלמישהו זה חסר, עכשיו כשאת מתגרשת, רבנים יהיו ברי הסמכה להחליט על הגורל הכלכלי של ילדייך. זה לא בדיוק מה שרצית?
פסקה אחת בפוסט צמררה אותי במיוחד: "אל תתחתנו ברבנות ואל תירשמו כנשואות. אם יש חששות – לכו לסדנאות לפני חופה. תקבלו את כל המידע שצריך. תציבו גבול ואם צריך גם אולטימטום: או רבנות או אני. זה החיים שלכן על הכף. תבחרו בעצמכן.". כל עוד בתי הדין הרבניים קיימים כאופציה יחידה לחתונה יהודית בישראל, שמוכרת בחוק, נשים נמצאות לבד במערכה. כלומר, מצופה מהן להתחתן ברבנות, וההתנגדות לכך היא בלתי נסבלת. היא מערבת משפחה וחברים, היא הפכה ציבורית לכל דבר, והיא פשוט נטולת כל חופש בחירה. "או רבנות או אני". הבעיה היא לא הקיום של בית הדין הרבני, הבעיה היא הציפיה מנשים להתכופף תמיד לרצונות של הסביבה שלהן, והנטייה של הסביבה להשאיר אותן לבד כשהן מסרבות.
אבל חכו, זה באמת לא הסוף. אנחנו לא חיות בוואקום, וחתונות, אף על פי שזה המקור ההיסטורי שלהן, הן כבר ממש לא דבר דתי בלבד.
היום הן גם טקס קפיטליסטי, מערבי, מעמדי. מהצד השני של חוקים בני אלפי שנים, יש לך תופעות כמו חתונמי, הסעות ענק שיצאו מכיכר רבין, עקבי סטילטו, טעימות. טקס הנישואין הוא מפגש כאוטי ועמוס בין עבר קצת אפל שאנחנו רוצות לשכוח (סחר בנשים) ובין עתיד אפוקליפטי של מראה שחורה, של דיסטופיית זרים וקישוטי שולחן. והכל מתנקז לאיזושהי מחויבות חברתית, מעמדית, משפחתית, כאילו, אל תשכחו להוסיף למרקחה הזו דודות מדרגה שלוש.
אני חושבת שהיום יש בזה הרבה יותר. חתונה היא לא רק חתונה במובן הפשטני של המילה, היא טקס חניכה של זוגות צעירים לעולם הבוגר בישראל. ומה יש אחרי החתונה? בשביל מה מתחתנים? למה טקס החניכה הזה? בשביל ילדים, בשביל להיות רשומים בתעודת הזהות, בשביל לחיות עתידכלכלי משותף, ובשביל הדודה או הסבתא או האבא. אבל צריך לדבר על מה שמחכה אחרי החתונה לזוגות צעירים בישראל. זהו בור עמוק של אי ודאות – מגורים מוטלים בספק רב, הישרדות כלכלית, הסמכויות של בית הדין הרבני המשתנות ברגע שאורכו שיר טיקטוק, ובמקרה של רבע מהזוגות הנשואים – גירושין.
