הבעיה בתקשורת בין אנשים בעידן הנוכחי היא שאנחנו תולים את תקוותינו בתקשורת הדיגיטלית. אנחנו מקווים שהיא שתציל אותנו ותייצר לנו תקשורת בינינו לבין עצמנו אלא שהיא עושה בדיוק ההפך. היא רק מרחיקה בינינו. מנוונת את יכולות התקשורת האחרונות שנותרו לנו ומייצרת אנשים שלא יודעים איך לפעול במרחב הממשי. אבל האם אנחנו באמת מסוגלים להביע רגשות באמצעים דיגיטליים?
התקשורת הדיגיטלית מאפשרת לנו כביכול להביע את המנעד האינסופי של רגשות הטמונים בנו.
אך לפעמים זה זה יכול להרגיש כל כך נטול רגש, כי פתאום ״רגש״ הפך להיות דבר שקל להביע. אנחנו מבטאים ״רגשות״ דרך סטיקרים צבעוניים. כותבים דברים כי יותר קל לנו לכתוב מאשר לומר אותם. אנחנו נמנעים לשמוע או לראות אנשים ומסתפקים רק בקיטועים של שיחה עם בן אדם. זה לא שהתקשורת הדיגיטלית היא האויבת המושבעת שלנו. היא לא מסוגלת להפגיש בין אנשים או עולמות חדשים. זה לא שהיא לא עוזרת לקרב ולאחד לבבות רחוקים. אבל היא עושה בשבילנו את העבודה שאנחנו היינו צריכים לעשות.
אנחנו פעמים רבות נבחר להתעלם מאנשים במציאות, אנשים שאין לנו כוח להתמודד איתם כרגע, אבל זו בחירה. בחירה שמתקיימת בתוך המימד המוחשי. במציאות שמתקיימת לנגד עינינו. במציאות אנחנו לא יכולים להשהות שיחה לכל כך הרבה זמן. אנחנו לא יכולים ״למחוק״ אדם מהחיים או לבטל סיטואציה בה אתה נתקל בבן אדם שאתה אוהב או שונא. במציאות אנחנו לא מצליחים להביע את קמצוץ הרגש שאנחנו מצליחים כביכול ״להביע״ בעולם הדיגיטלי. אנחנו יכולים להיות כל כך אוהבים דרך אימוג׳ים או סטיקרים. ובמקביל גם כל כך קרים ומנוכרים ביום יום.
העולם שלנו הולך אל עבר ה״קדמה״ הדיגיטלית. אנחנו בליבה של מהפכה שהיא חסרת שחר. ובכל פעם שאנחנו בוחרים לתקשר בצורה דיגיטלית אנחנו מאבדים בעצמנו יכולת תקשורת אמיתית במציאות. כל פעם שאנחנו בוחרים לסמס ולא להתקשר אנחנו נמנעים מהסיטואציות המביכות או המכבידות. נמנעים לדבר באופן ישיר אחד לשניה. כי ישירות בשיחה בזמן אמת, פנים אל פנים או בטלפון – היא לא צפויה. היא תלויה אך ורק בתגובה שתהייה לנו בזמן אמת ושום דבר לא חשוב חוץ ממה שמתקיים כאן ועכשיו.
אבל שם? שם אפשר למחוק בן אדם ולבטל את הקיום שלו בלחיצת הblock / unfollow / unfriend.
שם ״מחיקת קיום״ מרגישה יותר ריאלית מהתעלמות או חוסר מפגש במציאות. אבל ככה זה שאנחנו מורגלים שאת רוב שעות היום אנחנו מבלים שם, מורגלים לחיים במציאות וירטואלית. היא זו שמייצרת את הקרובים ואת הרחוקים לנו דרך אלגוריתם ״חכם״. הוא זה שמחליט מי הולך להתאים לנו, את מי נכיר ואת מי אנחנו אולי לא נראה לעולם. התקשורת הדיגיטלית נותנת לנו כביכול חווית שליטה על היחסים שיש לנו בינינו לבין אנשים נוספים.
אבל היא יכולה להוביל למחוזות רגשיים שלא קשורים לחוויות שאנחנו חווים במציאות.
התקשורת הבין אישית בשיחות וירטואליות יכולה להיות לפעמים חסרת פואנטה, היא מצליחה לפעמים להיות כל מה שהיא לא אמורה להיות. שיחות וירטואליות יכולות לקרות ולהרגיש כאילו לא כתבנו דבר. כאילו כל מה שנכתב הוא נטול רגש וכוונות. אפשר להצליח ״לייבש״ כמו שבחיים לא נצליח פנים אל פנים. אנשים מסוגלים להיות פלקט אחד גדול ולבן בוואטסאפ שבמציאות זה ברור שהם לא יכולים להיות כאלו. הם לא יכולים להיות כל כך חסרי תקשורת וסליחה אבל כל כך מעפנים.
כשמדברים על הגולם שקם על יוצרו מתכוונים בדיוק לזה. בהתחלה השתמשנו בכל המכשירים שאנחנו מחזיקים בידיים שלנו על מנת לעזור לעצמנו, לייעל את הזמן או לייצר נוחות. עכשיו אנחנו שבויים של המכשירים הקסומים האלו. הם מהפנטים אותנו ואנחנו לפעמים לא מבינים איך סדר היום שלנו נראה אם אנחנו לא גוללים את הפיד, אם אנחנו לא פוגשים אנשים דרך הסטוריז ואם אנחנו לא מקבלים התראות התאמה מהטינדר.
אני לא יודעת אם הייתי יכולה להביע את עצמי בכלל ולנתח את התופעות האלו, אם לא הייתי שולחת את היד אל עבר הטלפון בשעה 5 בבוקר וכותבת את כל זה. לא יודעת אם הייתי מצליחה להביע את עצמי כמו שצריך אם לא בזכות ההקלדה שהאייפון מאפשר. המחשבה שרגעים יותר ויותר אינטימיים ורגשיים עוברים כאן ולא בחיים מבהילה אותי ולכן אני מאחלת לנו שנצליח לעצור את כל השיגעון הזה. שנבחר בחיים ולא בשעבוד להציג ולתעד את החיים. ש הרגשות שנרגיש יבואו מתוך חוויות ממשיות ושנצליח להביע את עצמנו במציאות בלי עזרים וירטואלים שמתווכחים ועוזרים ״לעגל״ פינות. אני מאחלת לכולנו שנזכר איך רגשות מרגישים, שנבין שעשינו טעות ושרגש הוא דבר חי ומשתנה. יש לו צבע, קול, צורה, מרקם וגם טיימינג. לרגש אמנם אין צורה אבל יש לו צורה. אני מאחלת שלא נצטרך את החלל ש״שם״ כדי להצליח להרגיש יותר.
