כתבת אורח מאת- אלכס טטרבסקי
למה אנחנו אומרות שאנחנו רוצות את הגברים שלנו רגישים אבל לא רוצות אותם כאלה באמת? לא מעט עולה השיח כי גברים צריכים להרגיש בנוח להפגין את הרגשות שלהם ולהיות מחוברים אליהם. עם זאת, לא מעט נשים מדווחות כי כאשר גברים הופכים פגיעים רגשית וחולקים מה הם מרגישים, הם הופכים לפחות מושכים. למשל, להיות קשוח ולדרוש כבוד. התפיסה שהתמסדה במהלך השנים על פיה גבר צריך להקריב את הזמן, הגוף ואת הרגש כי הם הסלע שמחזיק את המשפחה וכתוצאה מכך, לא מעט א.נשים גדלים מבלי לראות את הגבר בוכה או נשבר, האבא, הסבא או כל דמות גברית אחרת מרכזית בחייהם ואלה משוייכים לחוזק וגבריות.
בהתאם לכך, בבגרות בעת המפגש עם גבר שמפגין פגיעות ורגישות, על אף שאנו מכירים בכך שזה נכון ובריא ברמה האינטלקטואלית. עמוק בפנים משהו מתערבל. דיסוננס קוגנטיבי בין מה שהורגלנו לחשוב ולהאמין מילדות, במין התניה לבין ההבנה הבוגרת. הרי יותר פשוט להתמודד עם גבר חשקני או כועס מאשר עם גבר עצוב או מאוכזב. ייתכן כי זה מרגיש מוכר יותר. יחד עם זאת, למה הרגישות הגברית החמקמקה כה נחשקת ומרתיעה בעת ובעונה אחת?
תחושת האמביוולנטיות האגבית הזו שתוקפת היא ייצוג מזוקק של הפער הבין דורי. כילידות של שנות ה-80 וה-90 תהליכי החיברות שעברנו בילדות והסביבה הגברית אליה היינו חשופות, שונה באופן מהותי מזו שהתעצבה והשתכללה במהלך השנים האחרונות. חלק נרחב מזה הוא גם מעורבות האבות בטיפול בילדים. דמות האב מהווה בסיס משמעותי ומודל מרכזי בבניית הגבריות אצל גברים, וכן ייצוגן הגבריות בעיניי נשים. התפיסות שהתמסדו בילדות אשר ראו מודל גברי מצומצם. בדמות מספק המשאבים המרכזי, המפרנס, המרוחק והאיתן, עודנה דומיננטיות גם במציאות המשתנה בשנים האחרונות. המציאות העכשווית מציגה דמות מורכבת יותר. לצד החלקים העוצמתיים ישנם גם חלקים פגיעים, אשר לעיתים גם מבולבלים ומודאגים.
במערכות יחסים, לעיתים אנו מצפות מהפרטנר שלנו להיפתח ולהיות פגיע ורגיש בלוח זמנים או נקודה בטיימליין שאנו מרגישות איתה בנוח. אך לעיתים, הקצב של האחר שונה והדחיפה הזו לפתיחות עלולה באופן פרדוקסלי להביא להיסגרות ואף תחושות של חילול. לא פעם נשמעת האמירה – 'זכיתי לראות אותו בוכה' עטופה בסנטימנט רומנטי של חד פעמיות. האירוע הזה מועצם, כאילו וזכינו להציץ במחזה סודי מבעד לחור המנעול. כמו ביום החתונה או מוות של בן משפחה קרוב. באמירת המשפט נדמה כי מדובר באיזו זכייה בפרס נחשק. כאילו וזה גורם לנו הנשים, להרגיש מיוחדות.
נדמה כי רגשות של גבר לא פעם מקבלים יחס סלקטיבי וקפדני, עליהם להופיע במקומות מאוד 'מדוייקים' ו'נכונים' עבורנו והם מתקבלים בעין יפה רק בעת שהם גורמים לנו להרגיש טוב לגבי עצמנו. למעשה, כאילו ומדובר במקור לאישור פנימי ולא ברגשות של אדם בשר ודם שהוא גם בדרך כלל מאוד קרוב לליבנו. כמו כלי שנמצא שם בעבורנו וכשאנו לא מפיקות ממנו דבר אז הוא נחשב לפסול, לא נכון, לא עומד בסטנדרטים המאוד ברורים של הגבריות. בדומה לסיפוק פסיכולוגי אותו אנחנו מקבלים ממוצרים חיצוניים.
האם יש מקום לרגש גברי במערכות יחסים גם אם הוא לא גורם לנו להרגיש מיוחדות? גם אם הוא לא נעים לנו? נדמה שזה מוריד מהערך של החוויה הגברית לחלוטין והופך אותה למשהו סוטה. כמו אמא שנפרדת מהילד שלה בגן והוא בוכה ומתקשה להרפות, למרות שזה רגע עצוב יש איזה עונג בעצב הזה. דרך הרגע הזה אמא מרגישה שלילד אכפת ממנה, שהוא רוצה אותה, לא רוצה שתלך. כמובן שלא מדובר בשמחה לאיד בלראות את הילד שלך במצוקה, אך יש בזה איזה סיפוק קטן בתוך הבטן המתיישב על הצורך הכי ראשוני שלנו – שאנשים זקוקים לנו, רוצים אותנו.
מחקרים מראים שככל שמפגינים פחות רגשות ויש פחות מפלטים רגשיים כך תוחלת החיים יורדת. מעבר לכך, פתיחות ורגישות מובילות למערכות יחסים בריאות יותר, בין אם במובן רומנטי או לא. עם זאת, לא פעם נשים או א.נשים כאשר באות במגע או באינטרקציה עם גבר שמראה פגיעות או רגישות רואות בכך סימן לחולשה. ייתכן ומקור הרגשות האלה באותן התניות רבות שנים, תרבותיות, משפחתיות ואולי גם דעות אישיות סובייקטיביות לחלוטין… בייחוד בחברה פטריאכלית ככלל ומיליטריסטית בפרט בישראל.
לא פעם אנו מתחננות לגברים להראות את רגשותיהם. וכשהם עושים זאת נדמה שנשחשפנו לצד האפל של הירח. למה? אולי כי אנו מייחלות לרגישות גברית סלקטיבית, במובנים של טיימינג, נושא, אופן בה היא באה לידי ביטוי… למעשה, אנחנו רוצות שהרגישות הגברית תבוא לידי ביטוי מתי שלנו זה מרגיש נכון ונוח. האם זה לא אנוכי?
מנגד, לעיתים יש שימוש מניפולטיבי ברגש. גם להשתמש באדם אחר, גם פרטנר רומנטי או לא כפח זבל רגשי יכול להיות מעשה אנוכי כשלעצמו. למעשה התשובה לשאלה – 'אז מה עושים?' היא אותה תשובה שמקבלות כל השאלות הגדולות – תלוי. לא כי זה מתחכם אלא כי החיים מורכבים, מלאי שכבות ובעידן הפוסט מודרניסטי, או לפחות אחרי שמגזין 'טיים' הכריז שאלוהים מת, כולנו הבנו שאין אמת אחת ואין תשובות. כל מה שנותר לנו לעשות זה לדבר על הדברים בפתיחות איתה אנו מרגישים בנוח. תוך התחשבות בפרטנר שלנו ותוך ראייה שלנו אותו ואת צרכיו, במובן דו כיווני כמובן.
נחזור לשאלה למעלה, למה בכל זאת אנחנו מתעקשות כי אנחנו רוצות את הגברים שלנו רגישים אך נחרדות למראה של גבר בוכה או בזות לגבר שמעז לשתף בתחושות שלו ובקשיים שלו כאילו והעובדה שהוא חווה אותם מבטלת את שלנו. כפי שאני רואה את זה, פתיחות ורגישות גברית היא מחזה נדיר ומרתק, בדומה למטר מטאורים אליו אנו מרחיקים לכת דרומה ומשתוקקים לראותו. אך בדומה למטר המטאורים, בסופו של דבר, המחזה יפה אך המילה 'מטר' מטעה שכן בסך הכל מדובר בכוכב שנופל בכל 20 דקות בממוצע. זה יפה מאוד אך בעיקר מאכזב… בעיקר כי אנחנו יוצרים סביב זה הילה פיקטיבית.
החוויה הזו ממלאה את הצרכים הנרקסיסטיים שלנו וגורמת לנו להרגיש מיוחדות, התוכן לא רלוונטי אלא רק החסך אותו הוא ממלא והתחושה שהוא יוצר אצלנו. בעצם, אנחנו סלקטיביות לגבי מתי, איך ולמה גברים אמורים להיות רגישים או פגיעים רגשית, איתנו או באופן כללי. יותר מדויק לומר – אנחנו רוצות את הגברים שלנו רגישים כשזה מרגיש לנו נעים ונוח, כשזה גורם לנו להרגיש מכילות ויוצאות דופן וגם אז – במידה, לא יותר מדי ולא פחות מדי, מדויק מדויק כמו באפייה. אנחנו כמהות לאנושיות אך היא לא מתאפשרת בתנאי מעבדה אליהם אנחנו שואפות, הרי המשמעות של להיות אנושי הוא להיות ההפך הגמור מכך.
מה שנותר לעשות זה להיות מודעות לתמורות אליהן הורגלנו שנים, גם בהיותנו נאורות, פתוחות, גמישות מחשבתית ומשכילות אנו חוטאות בדעות קדומות וסטיגמות כמו כולם וזה רק טבעי. יתרה מכך, לסגל אמפתיה בדומה למה שאנו שואפות לקבל מהצד השני. לסיכומו של דבר, התבלבלנו כששייכנו רגישות או שמא פגיעות לחולשה כאשר ההפך הוא הנכון, היא מהווה ביטוי לעוצמה האמיתית ויתרה מכך, חוסר שלמות, אנושיות וכנות הם המרכיבים של סקס אפיל אמיתי.
