יעידו כל קרוביי שאני לא בן אדם ספונטני. אני אוהבת לתכנן מראש, אוהבת לו״ז כללי בחיים ולא אופייני לי נניח לעשות מעשה מטורף כמו לסגור טיסה מהיום למחר. לכן כשהגיעה אליי ההצעה לטוס למזרח לפני חודשיים, שלושה שבועות לאחר מכן וישר אמרתי כן… זו הייתה הפתעה גמורה לכולם, כולל אותי.
מהרגע שהשתחררתי מהצבא חלמתי על לטוס לטיול הגדול.
כשהייתי עוצמת עיניים יכולתי לראות את עצמי שוכבת על חוף לבן שותה קוקוס קר או נהנית מנופים מטריפים. אך החיים לחוד ומציאות לחוד ובדרך הדברים לא קרו בדיוק לפי התוכניות שלי… בלשון המעטה…. לכן כשנפתחה בפניי עוד הזדמנות לחלום שלי החלטתי באותו רגע שאני לוקחת אותה בשתי הידיים ופשוט טסה. מעכשיו לעכשיו, בלי תכנון, בלי לחשב מסלול, בלי לו״ז, פשוט טסה.
יום לאחר מכן הזמנתי כרטיס טיסה, הודעתי על התפטרותי מהעבודה והתחלתי להכין את הקרובים אליי לכך שבעוד 3 שבועות אני כבר בצד השני של העולם. התכנית הייתה להצטרף לחבר קרוב באמצע הטיול שלו בפיליפינים ולהמשיך יחד לתאילנד. עד כה נשמע מושלם. משם והלאה חייתי על ענן למשך השבועיים וחצי הבאים. רכשתי מוצ'ילה כמיטיבת הלכת שאני לא. התחסנתי את החיסונים הדרושים. שלפתי את סנדלי השורש מעומק הארון וייחלתי לרגע שכבר אשב על המטוס. ואהיה בדרך לטיול הזה שפנטזתי עליו בשנים האחרונות.
איפה הסתבכו העניינים אתם שואלים? כאשר כמה ימים לפני הטיסה החבר הודיע שהוא חוזר לארץ. ולא, לא הייתה לו סיבה מוצדקת לזה (לא בעיניי לפחות).
אחרי שיחת טלפון איתו שבה אני היסטרית ובעיקר עצבנית הבנתי שאין עם מי לדבר. ובכנות אני גם לא מתכוונת לשכנע אף אחד לשום דבר. רציתי שהוא יגיע לבד למסקנה שזה ממש לא סבבה להזמין מישהי לטייל ואז לדפוק לה ברז בדקה ה-90. זה לא קרה. מפה לשם יומיים לפני טיסה, אני אמורה לנחות במנילה לבד ומשם אין לי תכנית. סולו טרוולינג. אני יודעת שזה ממש טרנדי עכשיו להגיד ״היה לי התקף חרדה״ אבל אני חושדת שזה מה שקרה לי, או לפחות משהו בסגנון.
ערב לפני הטיסה נכנסתי לפאניקה כמו שלא חוויתי בחיים. במשך שעות אני פשוט יושבת ובוכה, בכי בלתי נשלט בלי יכולת להרגיע את עצמי. תוך כדי אני פיזית מרגישה שאני לא מצליחה לנשום, כאילו נגמר האוויר בחדר ורואה שחור בעיניים. פשוט פחדתי להיות לבד. סולו טרוולינג
אחרי שיחות רבות והרגעה מהסביבה קיבלתי החלטה להאמין בעצמי.
להאמין שאני בן אדם חזק ועצמאי. שאני יכולה להתמודד עם מה שיבוא. שיננתי לעצמי מנטרה בראש – פשוט תטוסי והכל יסתדר. וכך היה. בכיתי כשנפרדתי מהמשפחה בנתב״ג… בכיתי בדיוטי פרי… בהמראה… ובכיתי גם בחדר המלון שהגעתי אליו ביום הראשון! ואז הגעתי. נחתתי באי שהוא גן עדן וכל תחושות החרדה, הלחץ וחוסר הביטחון החלו להתפוגג. הרגשתי בפעם הראשונה מזה ימים שאני יכולה לנשום.
אזרז את הסיפור הארוך הזה ואספר שמהר מאוד הכרתי אנשים מדהימים וכבר ממש לא הייתי לבד. וגם אם כן, הייתי בסדר עם זה. הצלחתי להיפתח לדברים חדשים. ממשהו קטן כמו לשבת במסעדה לבד ועד דברים גדולים כמו לרכב על אופנוע או לעלות על מטוס. הבנתי שהכל בראש. היום, חודשיים בתוך הטיול אני יכולה להגיד כאחרונת הקלישאות שזו אחת המתנות הגדולות שנתתי לעצמי.
זה נתן לי את החופש שכל כך הייתי צריכה, לעשות רק מה שאני רוצה ומה שמתאים לי. זה נשמע אנוכי אבל הבנתי שזה הזמן שלי לשים את עצמי במרכז.
להיות איפה שטוב לי (ולעזוב איפה שלא), להיות תלויה רק בעצמי (לטוב ולרע), להכיר אנשים חדשים ולבחור מהם חברים לחיים, לראות את כל המקומות המדהימים בעולם, לאכול אוכל טעים, לרקוד איך שבא לי, לשתות, לשיר, להתאהב, להישבר, לצחוק וגם לשים זין.
להבין שזה בסדר לבכות בין אם זה כשהרסו לי את הציפורניים עם הג׳ל התאילנדי. או כשנפרדות הדרכים שלי ושל חברות שפגשתי בדרך רק לפני חודש אבל נכנסו ללב ויישארו שם. לדעת שהטיול הוא לא רק טוב ופאן ותמונות יפות לאינסטגרם. וכמו ב״חיים האמיתיים״, יש גם ימים משעממים. ויש ימים עצובים, ויש ימים שבא לך לשבור את הכלים ולהזמין כרטיס חזרה לארץ. הטיול הוא הכל מהכל ועל פול גז. היום אני גאה להגיד כששואלים ש-כן אני מטיילת לבד. ויתרה על כך, במבט לאחור אני יכולה להגיד שזה סוג הטיול ושבירת שגרה שהיו הכרחיים לחיים שלי.
אם לסכם את המונולוג שלי הפעם הייתי רוצה לבקש שתפתחו את הראש.
תפסיקו לחכות למישהו שירצה להצטרף בדיוק לאותם יעדים או בדיוק באותו זמן ובדיוק עם אותן ציפיות. כי אני חיכיתי למישהו כזה יותר מדי זמן. אל תפחדו מהלבד, כי לבד הוא לא בהכרח בודד. והוא קריטי למערכת היחסים הכי ארוכה שתהיה לכם בחיים האלה, עם עצמכם. אתם תכירו את עצמכם, תפתחו את עצמכם, תפתיעו את עצמכם וכבונוס תזכו, ואני מדגישה שזו זכות, להכיר את העולם המטורף הזה.
אז תנסו מה אכפת לכם? מקסימום תצליחו.
עכשיו זה הזמן שלנו. סולו טרוולינג
