מה המקום של קשרים מונוגמיים בעידן של של יותר מדי אופציות? האם אנחנו מוכנים לוותר על כל האפשרויות שמחכות לנו לטובת אדם אחד? או שהיום להתמסר לאדם אחד זה כבר אולד פאשן? התקופה הנוכחית מלאה בשחרור, חופש בחירה ועצמאות מוחלטת לעשות את כל העולה על רוחנו. יש מבחר לא נורמלי של הכל מהכל אוכל, חנויות, בתי קפה, מקצועות, חברים, יזיזים וגם קשרים רומנטיים.
אז מה עושים עם כל המבחר הזה? האם אנחנו באמת רוצים להתמסד כשסוף כל סוף אנחנו בתקופה שלאף אחד לא אכפת והמילה "מחויבות" הפכה גסה? אני טוענת שכן ולא.
לפעמים זה טיימינג, לפעמים זה סיטואציה ולפעמים זאת פשוט בחירה שלי. סטוצים רגעיים או תקופתיים הם כיפים, הם מסעירים ומרגשים אבל הם לא מותירים הרבה אחרי. הם נגמרים די מהר והם לא מעוררים משהו עמוק. באותה מהירות שבה התשוקה התממשה כך היא גם התפוגגה. לפעמים פעילות מינית ללא מחויבות רגשית או מעורבות עתידית היא פשוט מאוד סתמית.
וכמו החיים שלנו, לפעמים בא לנו סתם, משהו נטול משמעות ומחשבה. לפעמים בא לי רק לראות טלוויזיה, לפעמים בא לי רק לגלול באינסטגרם ולפעמים בא לי לאכול ג'אנק פוד בלי לחשוב מה זה עושה לגוף שלי. סתם זה כיף, סתם זה חסר מחשבה. דחף מיידי לספק הנאה או לא לחשוב. סטוץ לא דורש ממני הרבה, אני יכולה להמשיך בשגרת חיי בלי שום הפרעה. חשוב לציין, סטוץ זה לא דבר רע. אבל איך אפשר להסביר את זה כשלכולנו יושב איפה שהוא בראש הרצון בפרטנר בלעדי משלנו. פרטנר איתו נוכל לנהל קשר ארוך טווח? עם כל השחרור והחופש, אנחנו עדיין נוטים להאמין בקשר המונוגמי. כנראה שאנחנו עדיין מחפשים אחר משמעות שתעמוד נגד חוסר המקוריות של הקשרים הרגעיים.
כשאנחנו מוותרים על עצמנו למען אדם אחר, כשאוהבים ורוצים בקרבה של אדם אחד ויחיד, יש בזה משהו משמעותי.
יש בזה משהו מפחיד, אבל כשרוצים בזה מוכנים לקפוץ ו"להסתכן" יחד. מוכנים לתת לסערת הרגשות שנמצאת בתוכך לצאת החוצה בלי חשש. לפעמים זה משהו שלא ממש דמיינת שיקרה לך אחרי כל הפאן בחיי רווקות חופשיים ונטולי מחויבות. אלו שסולדים ממערכת מחייבת, יבהלו מהרעיון וירגישו את המחנק בגרון. אפשר להבין למה. קשה למצוא את האדם המתאים לך, שיבין אותך, ישדר איתך על אותו הגל ולא יפריע לך להיות מי שאתה. קשה ליצור נוחות בתקופה מלאת מסכות, פילטרים והסתרות מאחורי מסכים. מסכים שפעמים רבות משקפים אותנו יותר ממה שאנחנו מצליחים לשקף במציאות.
האם הקשרים הפוליאמורים הם נקודת המפגש בין כל הרצונות המנוגדים? יכול להיות שזו נקודת התפשרות בין המחויבות שבזוגיות לחופש להיות עם כל מי שנרצה? אנשים המנהלים קשרים פוליאמוריים יגידו שאלו קשרים מחייבים באותה מידה כקשר מונוגמי. האמנם? האם זה לא איזה תירוץ להשתמש בו כדי להיות עם אנשים אחרים? סלחו לי אבל אני אומרת שאם כל כך טוב במערכת יחסים שיש לי, למה שאצא החוצה לפתוח את זה למערכות יחסים נוספות? ותסלחו לי שוב אבל איך אפשר לנהל מערכת יחסים נוספת או אפילו 2 נוספות בצורה רצינית? מערכת יחסים זאת עבודה לכל דבר, זה לא משהו שממש אפשר לעשות על הדרך. בוא לא נשכח שדווקא בתקופה זו מי שעומד במרכז הוא ה"אני". ה"אני" עובד, יוצר, לומד, מרחיב אופקים, רואה חברים, מפנה זמן לפעילות פנאי אישית ועם כל זאת בוחר לנהל מערכת יחסים. או 2? 3? 4??
יש שיגידו שמערכת היחסים הפתוחה שלהם זו מערכת בה יש בן זוג מרכזי ומהצד כמה פרטנרים מיניים מזדמנים. ואז אני שוב שואלת, אז מה המשמעות בבחירת בן זוג? מה המשקל האמיתי של הדבר אם לא המחויבות אחד לשני, אם לא הקרבה והאינטימיות ששייכת רק לשניכם?
אולי לא נעים לומר אבל בגידות בין בני זוג הן דבר מאוד שכיח כיום, זה קורה יותר מתמיד. אני לא חושבת שזה קשור לעניין של מוסר או חוסר אהבה בין בני הזוג. אני חושבת שזה קשור לעובדה שיש לנו המון אפשרויות, הרבה ריגושים ובא לנו לעשות את הכל, בלי לחשוב על ההשלכות ועל המשמעות העמוקה שבדבר. בא לנו רגע סתם. הרי זה שאנחנו נמצאים בקשר זוגי, לא אומר שאנחנו מפסיקים להימשך לאנשים אחרים.
אם לפתוח מערכת יחסים, אם לנהל 3 מערכות יחסים במקביל, אם להחליט לבגוד במערכת יחסים מונוגמית, את זה אתם תחליטו. אתם גם תחליטו מה בסדר מצידכם. יכול מאוד להיות שזה יהיה בסדר מצידכם ומצד בן הזוג. יכול להיות שקשרים מונוגמיים הדוקים זה לא לכולם. אבל במאה ה21, אני לא חושבת שקשרים מונוגמיים יעלמו בכזאת קלות. הם רלוונטיים מתמיד בתקופה של עומס מידע, חופש בחירה ומבחר. הרבה פעמים, כל מה שאנחנו מחפשים זה להיות בסופו של יום עם מישהו שטוב לנו איתו, אנחנו מחפשים אחר האדם שנרגיש איתו בנוח, נחלוק רגשות וחוויות משותפות. לא חובה לראות את הקשר המונוגמי כויתור, אפשר לראות אותו כזכייה. הרי אנחנו תמיד אומרים ש"יש הרבה דגים בים", אז למה שלא נבחר לנו אחד מיוחד?
