אולי זה ככה תמיד, אבל עכשיו יותר מאי-פעם אני מרגישה שהעולם לא נח מטרנדים שקשורים בצורות שונות לנשיות. רק לפני רגע דיברנו על הקלין-גירל שמפנה את מקומה למוב-וייף, ועכשיו עושה רושם שהוייף עשתה הסבה למה שנקרא בעגה הטיקטוקית ומעבר לה – TRAD
אני רוצה לקרוא את העולם לסדר – אני לא אעמוד בעוד טרנד מעיק אחד שאומר לי להיות משהו שאני לא, ופונה לקהל יעד שלא ברור לי מי הוא בדיוק (נערות חווה עשירות מטקסס? כמה כאלה כבר יש?). אני מדברת כמובן על סוגיית הטראד-וייף המטרידה שפשטה לכל עבר, הרבה מעבר למה שהיא צריכה להיות.
התחושות של האינטרנט – ואני מודה, שלי – לגבי נארה סמית', קשורות בתחושות ולעלייתו של טרנד הטראד וייף.
העניין הוא שהטרנד הזה הוא באשמתנו לחלוטין. הטראפיק שסוחב אותו למעלה האלגוריתם הוא טראפיק זול ואמביוולנטי. מכיוון שאנחנו כל כך חלוקות בסוגיית הטראד וייף, אנחנו מגיבות, אנחנו ממשיכות לצפות, אנחנו זועמות – ואז יושבות לכתוב על זה מרוב תסכול (אני, עכשיו). זה איום ונורא. מישהו לוחץ לנו על הכפתורים. ומה זו השטות הזו, בכלל? מה זה הטרנד הזה?
הטראד וייף היא ה- traditional wife.
זו קטגוריה בעייתית, אם תשאלו אותי – באופן מסורתי, לנשים היו המון תפקידים בהיסטוריה. במחשבה מעמיקה, ה"מסורת" של אותה רעיה, לפחות איך שהיא מיוצגת בטרנד, בעיקר מזכירה את החיים המצופים מנשות הפרברים כפי שאלו מיוצגות בסדרות לאחר מלחמת העולם השנייה – תחשבו מאדמן, למשל. תחשבו נשיות של אחרי הבקלאש שאחרי המלחמות שאחרי הגל השני שלפני הגל השלישי.
בטי פרידן, כתבת והוגה אמריקאית, כתבה את ספרה הבעיה שאין לה שם (The Feminine Mystique) על אותה בעיה שהיא זיהתה אצל חברותיה ומכרותיה. היא החלה לראיין עקרות בית מהפרברים לצורך כתבה שעבדה עליה, ובדרך גילתה למעשה את אחת התופעות המדוברות והמושתקות בו זמנית בארה"ב ובעולם דאז. היא חשפה בספרה את המיתוס של הטראד וייף. אפשר להגיד שאנחנו חייבות לה דבר או שניים.
אז לא רק שהטרנד הזה מבקש להחזיר אותנו לתקופה אחרת במעמד האישה, הוא ממשיג את עצמו כמסורת בינלאומית, אוניברסלית ועל-זמנית – כאילו בכל העולם וכל הזמן כל הנשים הנשואות עשו תמיד את אותם דברים.
ומה הם הדברים האלו, אתן שואלות? הטראד וייפס של הטיקטוק, המזוהות עם הגל הרעיוני הסוטה הזה, הן כמעט תמיד דוברות אנגלית, מערביות, וממעמד אמיד אם לא גבוה מאד – כלומר, אין שום בעיה שהן לא יעבדו (בשכר, כי במטבח נגיד הן עובדות ממש), ולרוב, המדינות שבהן הן חיות בהחלט מאפשרות להן סוגים אחרים של בחירות בחיים, כך שעושה רושם שזה מה שהן בחרו מתוך אופציות מרובות, על פניו. הבחירה בלהיות טראד וייף, בטיקטוק, היא בחירה מוחלטת, כך נדמה. שלא נגיד לרגע את המילה באקלאש, או נביע מידה של ביקורת. זה יהיה המקום להדגיש שהביקורת שלי היא בכלל לא על מי שבוחרת לאפות לחם ולהנות מעשיית כביסה, אלא רק כלפי מי ששפל מספיק על מנת לגרום לנשים להרגיש שזה כל מה שהן צריכות לעשות – כי זה מרוויח כסף.
הטרנד מהווה תזכורת לנשיות שאין לה כסף משל עצמה. בסדר, גם כן דבר. לא הכל זה כסף בחיים. אבל מה עומד מאחורי הטרנד הזה, אם לא כסף? הרי ברור שלא כל נשות העולם ינטשו כעת את מיטב עיסוקיהן כדיי להכין בצק פסטה או סבון כביסה אורגני, אבל אם רק נוכל למכור להן עוד חלום – עוד מכונת כביסה – עוד כלי מטבח – אולי נחזיר תעשייה שלמה למרכז הבמה, לחיים שלפני אידיאל היופי שמגלגל מיליארדים – לתעשיית כלי הבית, שאחרי מלחמת העולם השנייה שגשגה באמצעות בניית מעמד עקרת הבית.
והאלגוריתם – הוא נפלא בדיוק לדבר הזה. הטראד וייף מייצרת אצלנו אמביוולנטיות בערכים שאנחנו רגילות לראות באמצעותם את העולם. אנחנו מאמינות בחופש ובשיוויון, אז אנחנו בהחלט מאמינות שלנשים מותר לעשות מה שבא להן, כולל אפיית לחם. אבל אנחנו גם מוטרדות מהעלייה של דבר כזה, שנושף בעורפנו, כחלק מחברה פטריארכלית וכמי שזוכרות ויודעות שעבודת בית היא לרוב עבודה של נשים והיא תמיד לא ממש בשכר. לפחות לא בבית שלך.
אי הנוחות שהטרנד הזה מייצר היא סיבת קיומו. זו מפלצת שגם אנחנו יצרנו.
הרמיוני לא מפחדת להגיד את שמו של וולדמורט, אבל וולדמורט גם לא מורווח מ-SEO, ולא מחפש ויראליות באף רשת חברתית. לפעמים הפחד מהשם גדול כמו הדבר עצמו, כי הוא הופך את הדבר לעצמו. אין לי רעיון אמיתי לגבי זה. נקווה שכמו טרנדים אחרים – גם הטראד וייף תחלוף מהר מאד.
