ברמה העקרונית קפצתי מכל צליל שהגיע מהרחוב, כשראיתי את הפרק הראשון. אבל אני חוששת שההישג הזה חוטא למטרה. הסדרה החדשה על דהאמר, שהוציאו נטפליקס בספטמבר (מה קרה? קצת רצח סדרתי לפני החגים) הייתה אמורה להיות יותר מסרט אימה שגורם לך לנעול ידנית את הבית. ואת החלונות. כי האמת שכבר המון תוכן על ג'פרי דהאמר והפשעים המחרידים שלו ראה אור. פרקים בפודקאסטים של פשע אמיתי מוקדשים לו, סרטים עלילתיים ודוקומנטרים שפורסים את הטרגדיות הידועות מראש של קורבנותיו, נדמה שאין פונקציה אפשרית של תוכן שהסיפור של דהאמר לא גולגל בה שוב ושוב על כל פרטיו.
אז מה הקטע?
הפעם, היומרה של היוצרים הייתה לייצג את נקודת המבט של הקורבנות ומעגליהם הקרובים – משפחה, חברים. הצד הזה היה, לכאורה, הייחוד של הסדרה החדשה על דאהמר. הניסיון הזה ממש בולט בטריילר השני לסדרה, שבמרכזו דמותה של גלינדה. שכנה של דהאמר שהבינה שקורות זוועות, הזהירה מפניהן, דיווחה לרשויות – ונאלצה לחוות על בשרה התעלמות מופגנת. שלא נאמר, כמעט שיתוף פעולה.
אחרי שצפיתי בסדרה דאהמר, אני יכולה לומר שהדרך בה בחרו היוצרים להציג את גלינדה היא נוגעת ללב. היחס של השוטרים אליה, הזלזול. כל אלו מראים איך הדברים קורים לפעמים. איזה קור ורשלנות, איזו גזענות מחלחלת לכל מקום. מהי חוסר אמפתיה, מהי שכרות כוח. כן, זה חלק שנעשה מצוין. 10 פרקים שבונים את ההצטברות הזו של המקרים, החיכוכים של דהאמר עם המשטרה ובכלל עם העולם החיצון שמותירים את הצופה מול מקרה אבסורדי להחריד.
במהלך 13 שנות פעילות רצח דהאמר 17 גברים צעירים, רובם בני מיעוטים, הומוסקסואלים – ומיעוטים.
הוא "כמעט" נתפס שוב ושוב. הורשע בגין תקיפה מינית של קטין. שוטר עצר אותו כאשר חלקי גופה עטופים בניילון במכוניתו. שוב ושוב הבלתי יאמן קרה. הוא כל כך לא "נראה" כמו פושע, שאף שוטר לא ממש התעניין וחשד. גלינדה, הדיירת בדירה ליד דאהמר התקשרה למשטרה שוב ושוב בידיעה שמשהו לא כשורה מתרחש.
17 גברים נרצחו על ידי דהאמר. אלו 17 משפחות שלא פגשו שוב את קרוביהן, 17 מעגלים חברתיים שאיבדו בני אדם לאלימות הזו. ולאוזלת היד של המערכת. זו הייתה אמורה להיות הסדרה שלהם. סדרה שאמורה להפסיק להתעסק באובססיביות בדמותו של דהאמר, שיש לה תקציב ויכולת להראות את חיי היום-יום של הקורבנות. ויותר מכל – ליוצרי הסדרה לא חסרים משאבים להציג את המציאות הזו, של שנות ה-90. בה גברים הומואים פשוט נעלמים וזה לא מעניין אף אחד. אבל בסוף המשפחות נותרו פגועות ומרוסקות. שוב, הן נאלצות לחוות גל חדש של דאהמר בכל מקום, לפתוח את הפצע ולדמם – בעוד נטפליקס גוזרים רווחים על חשבונם.
I’m not telling anyone what to watch, I know true crime media is huge rn, but if you’re actually curious about the victims, my family (the Isbell’s) are pissed about this show. It’s retraumatizing over and over again, and for what? How many movies/shows/documentaries do we need? https://t.co/CRQjXWAvjx
— eric perry. (@ericthulhu) September 22, 2022
מערכת היחסים האמיתית בין משפחות הקורבנות ובין הסדרה
חלק גדול מהדיון המחודש העוסק בייצוג של פשע אמיתי, במוסר ובצרכנות מדיה בעקבות עליית הסדרה על דהאמר התרחש ברשתות חברתיות, ובעיקר בטוויטר. הסרטון הבא, בו מופיעות זו לצד זו המציאות והסדרה, גרף עשרות אלפי צפיות ושיתופים תוך פחות משבוע. בסרטון מוצגת ריטה איסבל והשחזור שלה בסדרה. היא אחותו של אחד הקורבנות, ארול לינדזי. קרוב משפחה אחר, אריק פרי, שיתף את הסרטון בטוויטר בצירוף הכיתוב:
"I’m not telling anyone what to watch, I know true crime media is huge right now, but if you’re actually curious about the victims, my family (the Isbell’s) are pissed about this show. It’s retraumatizing over and over again, and for what? How many movies/shows/documentaries do we need"?
ובאמת, האם חסר תוכן על ג'פרי דהאמר? נראה שלא ממש. מה שכן חסר – הוא הודעה מסודרת של נטפליקס למשפחות הקורבנות. שלא ידעו על הופעתן בסדרה. שלא ידעו על הסדרה כלל. לפי הקורבנות, ובין היתר לפי ריטה איסבל, כן הבחורה מהשחזור ומהסדרה, לא נוצר עימם קשר מההפקה טרם השידור. איך זה יכול להיות? קלטת זו למשל, בבית המשפט, נחשבת ל"public record". כלומר, פתוחה לציבור. כך נטפליקס יכלו לשחזר מילה במילה את העדות של איסבל במשפט, כן, אפילו בלי לעדכן.
בכתבה שפורסמה ב"INSIDER", מספרת איסבל על רגע העדות.
היא לא פחדה, והיא לא תכננה. היא ידעה שאם היא תכתוב, זה לא מה שהיא תגיד. היא נתנה עדות לא מפולטרת. היא לא תהתה על איזו זווית, ואיך היא תציג אותה. העדות שלה היא אנטיתזה לדרך שבה רצח דהאמר את קורבנותיו – בשיטתיות ותכנון. איסבל הצעירה, שאחיה נרצח בידיי דהאמר, רצתה להביט לו בעיניים לראשונה ולדבר על אמא שלה ומה קרה לה מאז הרצח של אחיה. כך היא כותבת:
"The reason why I said what I said during that impact statement was because, during the trial, they were portraying him as being so out of control he couldn't stop himself. But you have to be in control in order to do the things that he was doing. You have to very much be in control."
איסבל מדברת על הייצוג של ג'פרי דאהמר, על המחשבה עליו בבית המשפט כלא אחראי למעשיו. כמישהו שיצא משליטה. זו הכנה משפטית לקרקע של הגנה מבוססת "אי שפיות זמנית", מושג שלצערינו משמש גם בישראל ומעורר כמובן שיח לגבי מהימנותו ונחיצותו. לפי איסבל, וגם לפי הסדרה, דהאמר היה חייב להיות בשליטה מרובה כדיי לבצע את הפשעים שהוא עשה. איסבל של שנת 1992, בת 33, חושפת כמה דברים חשובים על שליטה ואלימות, שיוצרי הסדרה יכלו אולי ללמוד מהם משהו. לפני שהיא מפונה על ידי האבטחה, היא זועקת:
"Let me show you what out of control is. This is out of control."
והיא צודקת. מה שיצא מכלל שליטה הוא לא ג'פרי דהאמר, מה שיצא מכלל שליטה הוא ההתנהגות סביבו והגישה אליו – שמעמידה את הנרטיב שלו במרכז שוב ושוב, כשיש סיפורים אחרים שחשוב לספר.
*הערה: הייצוג הרומנטי של דהאמר לא נותר בוואקום בתוך הסדרה, אלא גולש גם למציאות. האם סדרה עלילתית על רוצח יכולה באמת לגנות את מעשיו?
