אני מוטרדת מזה שהפסקנו לקרוא, אני מוטרדת שלא יקראו את הכתבה הזו או שיתחילו לקרוא את הפסקה הראשונה ויתעייפו. אני מרגישה שבכל כתבה שאני כותבת אני מנסה להשתמש בכמה שיותר יצירתיות ותחכום כדי שאנשים אשכרה ייכנסו לקרוא.
העולם השתנה בצורה דרסטית. מקריאה של ספרים ואפילו סדרות ספרים עברנו לקריאת סטטוסים וציוצים. אנשים בקושי רב קוראים כתבות. נכנסים לקרוא שורה או פסקה וממשיכים הלאה. מות המילה הכתובה קרב ובא. התכנים אותם אנחנו צורכים הם בעיקר תכנים ויזואליים. תכנים סטטים שלא מזיזים לנו שום דבר במוח. אני פשוט צורכת את החומרים בצורה הפסיבית ביותר. יש הבדל מהותי בין קריאת ספר וגילוי של עולם דרך הכתוב, לבין בהייה ממושכת מול מסך.
זה מרגיש לי כאילו כישרון הקריאה נשאר לבודדים, ליחידי סגולה שעוד לא איבדו את היכולת.
כך גם התכנים שאנחנו צורכים איבדו לאט לאט את האיכות. מצפייה בסרטים באורך מלא, עברנו לצפיית סטוריז וטיקטוקים. חווית האינסטנט מגיעה איתנו לכל מקום. ובמקום להעמיק בחוויות, אנחנו בכל פעם בוחרים לחזור לטלפון. אנחנו בוחרים בבהייה ממושכת מול מסך על פני קריאת ספר / מאמר / כתבה שהיא ״ארוכה מידי״.
אין לנו כוח לקרוא, 300 עמודים בספר? עד שנגיע לסוף? לא! אנחנו רוצים לקרוא ציוץ שיקח בדיוק 2 שניות להבין את המסר שלו. אנחנו רוצים לקרוא צילומי מסך או סטטוסים במקסימום. יותר מזה, אי אפשר. כי זה ארוךךךךךךךךךךךךך מידיי. תנו לנו שטוח, רדוד, משהו בלי התחלה אמצע וסוף, תנו רק את הסוף. כי אין לנו זמן. אבל יש לנו זמן לענות לווטסאפים, לצפות בסטוריז לא נגמרים, להיות על הפייסבוק. להיות צמודים לטלפון שלנו כאילו הוא חלק מאיבר בגוף. וה"איבר" הזה לא מאפשר לנו להעמיק, לא מאפשר את השלווה הדרושה כדי להיכנס לעומקו של סיפור. כדי לקרוא מאמר, כדי להשכיל. ללמוד מילה חדשה בעברית, לצאת עם מחשבה חדשה. להרגיש משהו מתוך יצר הדמיון שלנו בלבד. בלי אמצעים ויזואליים תומכים.
תחשבו על הפעולה שהמוח שלכם עושה ברגעים אלו בו אתם קוראים את מילים אלו. תחשבו איזה מופלא זה שכמה מילים בצבע שחור על דף לבן מרצדות על רשתית העין שלכם ויכולות ליצור יקום שלם.
זה דבר מופלא שלא קורה בשום פלטפורמה אחרת. והיכולת של המוח שלנו לתרגם כמה אותיות למילה, וכמה מילים למשפט וזה לכדי סיפור זה דבר ייחודי שאנחנו צריכים להעריך ולהשתמש בו. המוח שלנו נועד לזה בדיוק – שנקרא, נחשוב ונלמד. הוא בנוי לקצת יותר מתמונות מרצדות על מסך. אז תנו לו ולכם את הכבוד הראוי ותהנו מזה. זה לא אמור להיות סבל.
קריאה זה תרגול, במיוחד בזמנים אלו שאנחנו מתעצלים לעשות כל דבר שדורש מאמץ. זה כמו הרבה דברים בחיים, צריך פשוט לקפוץ למים. כשאתה רוצה להתחיל לקרוא ספר, אין חוקים. לא צריך לקרוא פרק שלם על ההתחלה, תתחילו באתגרים מתאימים לכם. לכל אחד קצב שונה, אוצר מילים והבנת הנקרא אחרים. זה יכול להיות עמוד אחד או שניים ביום. תחליטו שאתם שמים את הטלפון בצד אבל בלי התראות ובלי רטט. אפשר לומר שיש בזה אלמנט ממש מדיטטיבי. לעזוב את כל הרעש מאחור ולהתמסר למילים המרצדות על פני הדף הלבן שיהפכו בן רגע לסיפור.
ספר זאת יצירת המינימליזם של המאה ה21. היצירה הזו מבטאת את הפשטות, את הצמצום באמצעים חזותיים, בצבעים ובמאמץ. מילים על דף לבן שמצליחות ליצור יקומים שלמים.
וזה למה, אנחנו חייבים לקרוא. כדי להעריך מחדש את העומק של היצירה הזו ואת מה שהיא מייצרת.
