מריחואנה, וויד, גראס כל אלו שמות שונים לאותו הסם שמקורו מצמח הקנאביס. כן, אמרתי סם. אני יודעת שיש חלק שקוראים את זה ואומרים לעצמם: ״וויד זה לא סם!״ או שאני ממש מגזימה שאני בכלל מתייחסת אליו כסם. ויש את מי שיאמר שזה הדבר הכי מרגיע ומשחרר שיש וזה נראה שאין לי מושג על מה אני מדברת.
אז תרשו לי לומר לכם, את המחשבות והרגשות שלי לא המצאתי. עישנתי מספיק עד שהגעתי להבנה שזה פשוט לא בשבילי. אותי זה לא מרגיע וזה לא ״עוצר״ את זרם המחשבות, זה רק מגביר אותן! הלוואי ויכולתי לעשן ולהבין למה אנשים אוהבים את זה. הלוואי שיכולתי לעשן בלי לחשוב ולעבד הכל 80 פעם יותר מידי. מסתבר שאני לא לבד, ויש עוד הרבה אנשים שמרגישים כמוני. חשוב לי לציין לפני שתקראו את ההמשך שאני לא מדברת בשמם של אנשים הזקוקים לחומר לצורך טיפול פיזי או נפשי, אני גם לא מזלזלת לרגע אפילו קטן בצורך להתמודד עם בעיות קריטיות בעזרת מריחואנה!
הטקסט הזה מוקדש לכל מי שוויד לא עושה לו טוב, לכל מי שהחומר עושה לו חרדות. לכל מי שהחברים שלו מעבירים לו פאף והוא לא ממש יכול להגיד לא כי זה כבר שם, לאלו שמסרבים אבל מרגישים בחוץ. הטקסט הזה מוקדש לכל מי שאיבד את הזיכרון בזמן שעישן, לכל מי שהרגיש מטומטם בזמן שהיה מסטול, לכל מי שלקח שאכטה ושאל את עצמו בפעם ה-200, ״למה עישנתי את זה?״. זה מוקדש לאלו שהתארגנו בעצמם ושכנעו את עצמם שזה עושה להם טוב וגם לאלה שזה דווקא כן עושה להם אפילו ממש טוב ולא מבינים איך חברים שלהם לא מעשנים וקוראים להם… "סאחים". או בקיצור לכל מי שההקדמה הזו נגעה בו באיזה שהיא צורה.
משום מה מריחואנה קיבלה שם של "סם קל".
דבר קליל, רגוע, משהו שאפשר לעשות על הדרך. אני יכולה לכתוב לכם על ההשפעות הפיזיות והמנטליות של מריחואנה על הגוף שלנו אבל את זה תוכלו לקרוא בכל מקום, מה גם שהן עובדות ידועות. לא סתם יש מאבקים ספציפיים ללגיליזציה של מריחואנה כחלק מטיפול רפואי נפשי ופיזי. בכתבה אני אדבר על החוויה האישית שלי, בניסיון להשמיע קול שלא ממש מושמע בנושא. קולם של האנשים שמריחואנה לא עושה להם טוב, ההפך. היא עושה להם רע.
אז מה היה לי שהחלטתי שאני פשוט מפסיקה ? הנה כל הסיבות בגללן הפסקתי לעשן, זה קרה לי אישית, אולי זה קרה לכם ואולי זה לא:
1.פשוט נרדמתי – אני יושבת עם חברים, מאוד כייף לנו, אנחנו שותים אלכוהול ואז מעבירים ג'וינט. אני מעשנת ואחרי כמה דקות בודדות פשוט נעצמות לי העיניים, אני מתאמצת מאוד להשאיר אותן פקוחות ואני מרגישה שכל מה שבא לי זה לחזור הביתה להתחפר במיטה.
2.נהייתי מודעת לעצמי יותר מהרגיל – נהייתי מודעת לכל צעד ולכל מילה שהוצאתי מהפה. כל זה עורר אצלי חוסר ביטחון נוראי. הרגשתי שאני לא מתפקדת כראוי. שאני איטית מחשבה, שכל משפט שאני אומרת הוא כל כך חסר היגיון ומטומטם.
3.לא הצלחתי להתרכז – אני יושבת עם חברים, אנחנו מעשנים ואני פשוט לא מסוגלת להתרכז בשיחה המדוברת. אני זולגת ללופים של מחשבות שלא נגמרות. פתאום מישהו פונה אליי בשאלה ואין לי שום פאקינג מושג על מה הוא דיבר עכשיו איזה 10 דקות. זה חוסר אונים שלא יכולתי להסביר. פשוט לא הייתי שם. הייתי במימד אחר.
4.קיבלתי התקף חרדה – התחילו לי התקפי חרדה כשעישנתי. להתקף חרדה אין צורה אחת. הצורה שבה קיבלתי התקף בפעם הראשונה הייתה מאוד קיצונית. הרגשתי שהקרקע לא יציבה, שאני לא מצליחה ללכת ישר, שאני לא מסוגלת בכלל לעמוד על הרגליים. הרגשתי שאני בפרנויה שלא נגמרת ושהזמן עובר הכי לאט בעולם. הרגשתי שאני הולכת להיתקע בהרגשה הזו לנצח.
5.שנאתי את לופ המחשבות שלא נגמר –
זה תמיד משהו בסגנון הזה: אני צופה בריק אנד מורטי ופתאום עולות לי מחשבות רנדומליות לא קשורות + מחשבות פרנואידיות כמו: "וואי אני חייבת לקבוע בדיקות דם" / "וואו מעניין מה יהיה עם הזיהום הסביבתי" / "אני חייבת ללכת לשטוף את האוטו" / "אני חייבת לחזור לחדר כושר" / "אני לא יודעת אם חברים שלי אוהבים אותי" וכ'ו.
6.הרגשתי שאני פחות טובה – הרגשתי שכל דבר שאני עושה כשאני מסטולה הוא הרבה פחות טוב. הזיכרון שלי, המחשבות שלי, הכישורים, היצירתיות. הרגשתי שזה ממש חוסם ותוקע אותי בחוסר מעש בלי הצלחה של התקדמות.
7.הרגשתי שאני זקוקה לעישון – היו לי גם את הפעמים שעישנתי כל כך הרבה שפשוט הרגשתי צורך עז לוויד. הרגשתי שאני לא יכולה לסיים את היום הקשה הזה בלי לעשן משהו, או שלא אצליח לישון בלי זה.
אז יש עוד מלא דברים שעישון וויד עשה לי, אפילו לא הזכרתי את המאנצ'יז או לפחות את התחושה שבא לי לרדת על איזה לאפה. או את אובדן הזיכרון לטווח קצר של 24 שעות.
אני רואה את החומר הזה כדבר מאוד חמקמק, החברה מוכרת לנו אותו כחופש ומנוחה, בזמן שלרבים מאיתנו הוא גורם לדבר ההפוך, לחרדה.
פעמים רבות אנחנו משכנעים את עצמנו שאם נעשן עוד ועוד, אנחנו נתרגל. כי אפשר להתרגל להכל. ולמה לא להתרגל לזה? הרי שם טמון החופש והמנוחה מכל הרעש, לפחות על פי מה שאני מקבלת מהסובבים אותי ולפי כמות המריחואנה שהחברים שלי מעשנים ביום, בשבוע או בחודש. מסע השכנועים שזה יכול לעשות לי טוב יכול להימשך לנצח. אבל זה בסדר פשוט להודות שזה לא עושה לי טוב.
אני לא אהיה הפארטי פופר בחבורה, אני אציל את עצמי מהחרדות שיכולות להגיע. אני אשמור על עצמי ועל הנפש שלי, כי אין סיבה שאעשה לעצמי רע כשאני יודעת מה עושה לי לא טוב.
לא התמודדתם עם חרדות, חוסר ביטחון או אי יציבות נפשית כלשהיא? לא מכירים את זה כשוויד משפיע עליך לרעה? זה הזמן להכיר באנשים שכן חווים את הדברים האלו. אולי זה לא דרמתי בשביל חלקכם אבל תעשו טובה, אל תבאסו את החברים שלכם כי הם התנזרו מעישונים, אל תגרמו להם להרגיש שהם לא חלק. לא בשביל כולם זה "כולה שאכטה".
אני אומרת לעצמי ולכל מי שמרגיש קצת ממה שאני מרגישה, במקום לנסות להתאים את עצמי לסביבה שלי כדי להבין "בכוח" על מה כולם מדברים, אפשר לבחור שפשוט, לא. אני שמחה להבין מה עושה לי טוב ומה לא. שמחה לבחור שפשוט לא בא לי.
