כתבת אורח של איה ברינגר
בפעם הראשונה שנשאלתי את השאלה "מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה" הייתה בערך בגיל 6. התשובה שלי הייתה שאני רוצה להיות ד"ר רוד, הרופאת ילדים שלי. ספציפית להיות ד"ר רוד, לא להיות רופאה באופן כללי אלא להיות היא. סבבה. במבט לאחור אני יכולה להבין את הילדה הקטנה שפשוט כל כך אהבה והעריצה את הרופאה שלה. אך מיותר לציין שהקשר ביני לבין רפואה הוא מקרי בהחלט ומבוסס ברובו על שני מרתונים ארוכים של כל העונות של האנטומיה של גריי. הלאה.
בפעם הבאה שנשאלתי מה אני רוצה להיות "כשאהיה גדולה" הייתה כבר בגיל מופלג יותר – 9.
התשובה הפעם הייתה שאני מעוניינת להיות לא פחות ולא יותר ראש הממשלה! שאיפות גבוהות שלא ברור מאיפה נבעו כי… שוב, קשר מקרי בהחלט. הדבר היחיד שאני יודעת שקשור לפוליטיקה הוא מי כרגע מכהן. וגם זה לא תמיד בהכרח ברור במדינה שלנו. אז נמשיך הלאה.
מי זוכר שפעם היה באופנה לצלם סרטוני בת מצווה שמוקרנים באופן מביך על קירות ענקיים באולמות האירועים בערב המבורך? אז כמובן שגם אני הילדה הדיקטטורית בת ה-12 הודעתי להוריי שאני פשוט חייבת סרטון כזה!! ובסרטון הידוע לשמצה אני החמודה דגה דג זהב קסום שנותן לי שלוש משאלות. כן אני יודעת, תסריט מבריק. שלוש המשאלות שלי הן אלה: לעשות שופינג עם כרטיס אשראי ללא הגבלה, להיות דוגמנית ולהיות מפורסמת. שאיפות נהדרות, ואם הייתי צריכה לאמץ באמת את אחת המשאלות היום, כמובן שלוקחת את השופינג ללא הגבלה ומשאירה את הפרסום והדוגמנות למקצוענים.
ובכן הגענו לתיכון, גיוס לצה"ל, שירות משמעותי, שחרור. והנה הופיעה שוב השאלה הארורה.
מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה ?! או בעצם מה אני רוצה לעשות עכשיו? כי מסתבר שאני כבר גדולה. הפעם מאוד מהר נפלטו מהפה שלי צמד המילים "לא יודעת". חרדה. הפעם זה אמיתי, ולשאלה כזו צריך לתת תשובה רצינית. "אני חושבת על זה" הגיע לאחר מכן כדי לתת רוגע למצחים המכווצים שקיבלתי בעקבות התשובה הקודמת. ואז הגיעה הקורונה. שנה שלמה שישבתי בבית, חיה בין מגש עוגיות שיוצא מהתנור לקפיצה מלהיבה לסופר. שנה שבה גם אם דיברנו על הנושא אז זה הרגיש קצת חסר משמעות כי בכנות בקושי יצאתי מהפיג'מה. אז לחשוב על העתיד שלי הרגיש קצת לא מציאותי.
נגמר הסגר השלישי. אני מתחילה למלצר בבית הקפה השכונתי ליד הבית. השאלה שוב עומדת על הפרק, אני מתחמקת. כל פעם שמדברים איתי על זה אני בדיוק צריכה לצאת לחברה, או בדיוק התעוררתי ואי אפשר לפני הקפה, או בדיוק צריך לקחת את החתול של השכנה לוטרינר. העיקר לא לדבר על זה כי אין לי תשובות.
מה אם אני לא אמצא מה אני רוצה ללמוד?
האם אני בכלל בן אדם שרוצה ללכת לעשות תואר? איך אני בכלל מתחילה להבין מה מעניין אותי? מה אם כלום לא מעניין אותי? האם אני מוכנה להתחייבות של ללמוד משהו אחד שבו אעסוק כל החיים שלי? עוברת עוד שנה ומסביבי דברים מתחילים לקרות לאנשים אחרים. ולי לא. שלוש חברות כבר התחילו תואר, שתיים עומדות להתחיל בשנת הלימודים הקרובה, חברה אחת התחילה לעבוד בהייטק ורק אני עדיין אומרת "לא יודעת". הסיטואציה היא שבשנה הבאה אני האחרונה מהחברות הקרובות שלי שנשארת כאן.
אני נלחצת. זה בטח אומר שאני פחות טובה מהן. פחות חכמה, פחות מוצלחת, פחות סגורה על עצמי, פשוט פחות. ואיך זה יכול להיות? בצבא הייתי מפקדת טירונים וכל יום הייתי צריכה לקבל החלטות וכאן אני פשוט לא מצליחה. בו זמנית השאלה מוטחת בפניי בכל פינה שאני מגיעה אליה. מכל מי שקרוב אליי אבל גם ממי שלא, כי איכשהו לאנשים פשוט קשה לשמוע שאת אומרת שאת לא יודעת. לכולם יש כוונות טובות אני בטוחה אבל לי זה רק גרם להסתגר יותר בתוך עצמי ולהיות אנטי. וכולם רוצים לעזור לך!!! בואי נשב נדבר קצת? אולי תלכי לייעוץ מקצועי? בואי נקבע לך ימים פתוחים! למה את מבזבזת זמן ולא מקבלת כבר החלטות?
אז קיבלתי החלטה.
קיבלתי החלטה שלא להחליט כרגע. קיבלתי החלטה להחליט כשזה יהיה הזמן הנכון בשבילי, ולא בשביל אף אחד אחר. אני מחליטה להנמיך רעשי רקע ולהבין שכנראה זה עוד לא הזמן שלי וזה בסדר. אני מחליטה לא לתת לאף אחד להלחיץ אותי. אני מחליטה לסמוך על עצמי שאדע מה נכון וכשזה יהיה זה אני ארגיש את זה. אני מחליטה לשחרר. לשחרר את המסלול הקבוע של תיכון, צבא, טיול, לימודים כי בחיים זה לא תמיד מסתדר וזה בסדר.
אני מחליטה להפסיק לקנא לאלה שכבר יודעים מה התשובות שלהם. אני מחליטה לקחת את הזמן שלי ולהבין לאן אני שייכת ומבינה שזה ייקח כמה זמן שזה יקח. אני מחליטה להפסיק להשוות את עצמי לאחרים, כי כל אחד חי את חייו בקצב שלו ובסופו של יום כל אחד הולך לישון בלילה עם ההחלטות שלו, ואני רוצה להיות שלמה עם שלי. אני מחליטה לסלוח לעצמי, שבמשך חודשים ארוכים גרמתי לעצמי להרגיש פחות טובה ונתתי לעצמי לחשוב שמשהו לא בסדר אצלי.
אז לכל מי ששואל מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? היום אני עונה שאני עוד לא יודעת, ואני בסדר עם זה.
