התערוכה של יאיוי קוסמה במוזיאון תל אביב עשתה הד תקשורתי איפה שלא רציתם. כל גופי התקשורת גועשים ורועשים. והרשתות החברתיות מוצפות בתמונות סלפי מחדרי אינסוף המראות המפורסמים של יאיוי קוסמה. באופן לא מפתיע התערוכה הזו לא מצליחה לייצר את החוויה ה"קוסמאית" המיטבית. מדוע? המוזיאון בוחר לעשות ארגזים של כסף על חשבון היצירה ובכך להוזיל אותה. את מוזיאון תל אביב ממש לא מעניין איך נצא מהתערוכה הזו. לא מעניין אותו לייצר השפעה חברתית ותרבותית פורצת דרך. והוא בוודאות לא מחפש להעשיר אותנו במידע חדש. המוזיאון מעוניין לעשות את הקופה שלו ולעבור לתערוכה הבאה שתכניס לו מזומנים. הוא רוצה שנוציא את הטלפונים ונצלם את עצמנו בחללי התערוכה כי הצילומים שלנו, שעולים ללא הפסקה ברשתות החברתיות, הם היח״צ ללא תשלום שאנחנו עושים למוזיאון תל אביב.
תערוכה זו היא דוגמה נוספת לתופעה הפוקדת את מחוזות התרבות בישראל ובעולם בכלל – ההליכה למוזיאון הופכת להיות פרפורמנס של הליכה למוזיאון.
במילים אחרות, המוזיאון הוא עוד במה שמאפשרת לנו להציג בה את עצמנו. לבקר במוזיאון הפכה להיות חוויה פרפורמטיבית לא פחות חשובה מהחוויה עצמה. אפשר אפילו לומר שללא תיעוד עצמי במוזיאון זה לא נחשב שהייתי שם. תיעוד החוויה במוזיאון עוזר לנו למצב את עצמנו חברתית ותרבותית בקטגוריית ״מביני עניין״. מעין מצג שווא של חוכמה ואינטיליגנציה, כשבעצם אף אחד לא באמת יודע כמה עניין באמת השקיע המצלם ביצירה. מה שמביא אותי לשאלה החשובה הבאה – אז מה מטרת המוזיאון היום? אם הסיבה הראשונית לפתיחת המוזיאונים הייתי חינוכית ולימודית. האם זה אומר שגם עכשיו היא צריכה להיות כזו? לא בהכרח, אבל אני מאמינה שהחוויה המוזיאלית לא יכולה להסתכם בלצלם וללכת. היא לא יכולה להיות כזו כי אז היא מאבדת את המשמעות ואת הכוח שלה.
הדבר המעניין שקורה בתערוכה של קוסמה היא שרבים לא מתעדים או מתייחסים בכנות לחוויה המתרחשת במוזיאון תל אביב בימים אלו. משום מה כל מה שמבליח ברשתות הן אותן תמונות סלפי חזרתיות שהפכו מיד למשעממות ובנאליות. אותם אנשים מעלים את אותן התמונות מאותו המקום. אני מסתובבת בין חללי המוזיאון ואין כמעט אדם אחד בכל החלל שלא דואג לתעד את עצמו בתוכו. אנשים מחזיקים בלהט את האייפון, מצלמים ללא הפסקה רק כדי שיצאו תמונות טובות, תמונות שמצביעות על היותם כביכול כ״מביני עניין באמנות״. כאנשים ״שוחרי תרבות״ בעוד המופע התרבותי המתועד מוסת לחלוטין ממה שקורה בפועל.
החוויה בפועל היא שאנחנו מחכים בתורים, לצד זוגות נוספים, קבוצות ומשפחות.
מחכים בתור לחדר אחד , מחכים בתור לחדר שני, מחכים בתור למזנון, בתור לשירותים. רק מחכים. כולם שכחו או יותר נכון בחרו להסתיר את החוויה העמוסה, הלא מאורגנת. המייגעת והמתישה המתרחשת במוזיאון בימים אלו. אף אחד לא התייחס לכך שהוא שילם על כרטיס לתערוכה שאמורה להיות חווייתית ומרתקת, חוויה שנעים ללכת בתוכה, להרהר, לתהות ולהשתהות. וקיבל חוויה של עמידה בתור לרכישת אייפון חדש. את מרבית הזמן בתערוכה ביליתי בעמידה בתור לחדר בו נכנסים לכמה שניות וישר יוצאים, מפאת התור הארוך המשתרך מאחור. איזו חוויה נעימה אפשר לייצר מסיטואציה כזו ?ֿֿ תאמינו לי, אי אפשר.
המוזיאון בוחר בחירה מודעת להתיישר לטרנד הקידוש העצמי ולא לאתגר אותו. תחשבו אם היה אסור לצלם בחדרי המראות האינסופיים. האם אותה כמות של אנשים הייתה מתאמצת כל כך להיכנס פנימה? יכול להיות שלא אבל גם יכול מאוד להיות שכן, יכול מאוד להיות שאנשים היו מסתכלים על עצמם בתוך החדר ותוהים, וחושבים ושואלים שאלות על החלל בו הם נמצאים. אי אפשר בכמה שניות שניתנו לנו בתוך כל חלל בתערוכה להספיק לצלם ולחשוב, להרהר ולערער. המוזיאון בוחר להשתמש בחללים בעלי המראות ״לטובתנו״ בעוד שכל זה עובד ״לטובתו״. כמכורים למסכים ותיעודים יומיומיים מאוד קל לנו להגיע לתערוכה כזו שמייצרת "פילטר נוסף" וחדש לשימוש באינסטגרם. שום דבר לא השתנה ואין חדש תחת השמש, ונדמה כאילו יאיוי קוסמה אפילו לא הייתה במרכז התערוכה של עצמה.
מבחינתי, המצופה ממוזיאון הוא להביא משהו חדש. משהו שיגרום לנו להתעורר מהמציאות העגומה והמנוונת. משהו שיוציא אותנו עם שאלות, הרהורים, מחשבות ורעיונות חדשים.
המצופה מאותם אנשים שעובדים בתוך תחומי המוזיאון, מאותם אוצרים, מפיקים ו״בעלי הדעות״ במקרה זה להביע דעה שהיא יותר מעוד תמונה באינסטגרם. לתערוכה של אמנית מוכשרת ויצירתית כמו יאיוי קוסמה היה פוטנציאל אדיר, היה אפשר ליצור באופן כל כך קריאטיבי חללים עם חוויה עוצמתית וחזקה כפי שהאמנית יודעת לייצר בעצמה. אוצרות התערוכה בחרו למקד את תשומת לב בחללי האינסוף של קוסמה. אבל לא מספיק תשומת לב לשאר עבודות שלה, כמו עבודות ציור, רישום, אופנה ופיסול – עבודות שכמעט ונדחקו החוצה.
התערוכה מעוצבת באופן כזה שהצילום העצמי בתוכה הופך להיות חלק קריטי מהמשמעות שלה, יותר מהתערוכה עצמה. הפספוס הגדול הוא שהתיעוד העצמי מפריע ליצור קשר כלשהו עם האמן והיצירה, הוא מפריע להתכנס עם העצמי, לערער ולחשוב. בגלל "הצילום" אנשים רוצים להרגיש שייכות ליצירה. רוצים להרגיש שהחלל נועד בשבילם ולמענם. וכך בעצם התפספסה כל החוויה המוזיאלית זאת לא חוויה אם היא נקטעת בכל פעם בעוד קליק של צילום.
