בשיטוטים הבלתי פוסקים שלי באינסטגרם נתקלתי לאחרונה בתמונה שלרגע גרמה לי להתבלבל. התמונה הייתה של ספה ישנה ומרופטת בצד הכביש, ברחוב שלא הכרתי אך יכולתי לנחש שהוא חמש דקות מאלנבי. היא הייתה נראית כמו מודעה במרקטפלייס או פוסט בקבוצת ״פשפשוק – למסירה״. מבט נוסף הסב את תשומת ליבי ללוגו ״בלנסיאגה״ שהתנוסס בתחתית התמונה באותיות שחורות גדולות.
אחרי ששפשפתי את העיניים וידאתי שלא מדובר בגליץ׳ במטריקס. הבנתי שמדובר בקמפיין החדש של המותג לאביב 25׳. כמה ימים אחרי על אותם הרהיטים משוק הפשפשים ישבו דוגמנים.ות באחת הקולקציות המשונות שראיתי בתקופה האחרונה.
קשה לפספס שבלנסיאגה בשנים האחרונות מדבר באופן שוטף את שפת ה-streetwear
אני כבר לא מופתע לראות שם חליפות טרנינג, מעילים מנופחים וג׳ינסים עם יותר קרעים מאשר בד. על השפה הזו אחראי בעיקר דמנה גווסליה, המעצב הראשי ומנהל הקריאייטיב של בלנסיאגה ב-9 השנים האחרונות. דמנה ידוע בהיותו רודף כותרות. החל מהבחירה בו לאחד מ-100 האנשים המשפיעים בעולם ע״י מגזין Time. לקמפיין הידוע לשמצה שהיו בו (לכאורה) רמיזות לפורנוגרפיית ילדים. הוא גורם מפתח שהביא את בית האופנה הספרדי להצלחה יוצאת דופן במאה ה-21.
בזכות זאת ולעומת כל זה, אי אפשר שלא לתהות מה השתבש בתקופה האחרונה. קולקציית האביב כללה כמה לוקים קשים במיוחד. שהיו נראים כאילו הרכיבו אותם בחושך ומערימת בגדים למחזור מדד-סטוק בשנת 2005. ללוקים יש ניחוח חריף של אקלקטיות פוסט-מודרניסטית. מפגש בין חדש וישן. הכלאה בין כן וציני. וערעור על מה אופנתי ומה יפה. מצאתי את עצמי בדיאלוג פנימי – איך אני יכול כל כך לאהוב חלק מהעיצובים שלו ולשנוא את השאר? איך אחד המותגים הגדולים בעולם מעז להוציא ג׳ינס מזעזע, לשלב אותו עם חולצה מזעזעת ולקרוא לזה אופנה? האם כל מה שמוזר הפך למגניב? וכולנו רק ניצבים בגרסת הלייב-אקשן של ״המלך הוא עירום״?
כמובן שלא הכל בקולקציה הזו רע – בחלק מהפריטים עוד נותר זכר לרצון של דמנה לעצב בגדים יפים מדי פעם
ניכר שככל שמתקרבים לסימני ההיכר שלו המוניטין מוכיח את עצמו. דמנה מתאפיין בסילואטים גדולים ואמורפים. בדים ועורות איכותיים ואקססוריז מדויקים. הייתי שמח, לדוגמה, לשים את היד על כל תיק בקולקציה הזאת. גם בגזרת הנעליים הוא תמיד ממשיך להפתיע ולחדש בעיצובים מדויקים. הרגעים האלה מעלים תחושה נוסטלגית וטעם מתוק בפה. הם מזכירים לי את הרגעים האייקונים שלו בבלנסיאגה, וכמה הוא מרגיש ״קרוב״ לקהל שלו. אחד הדברים שהוא תמיד הצטיין בהם זה לעצב בגדי הוט קוטור לצד רדי-טו-וור. בגדים שאנשים רגילים יכולים ללבוש ביום יום, להרגיש בהם מדהים ולהיראות בהם מצוין.
ניסיתי לחשוב מהי הסיבה העיקרית לנפילה האחרונה בקולקציה הזו
כמובן ששום דבר לא קורה בוואקום, ופתאום בתוך המציאות של החודשים האחרונים בעולם האופנה הכל התברר לי. המעצבים של בתי האופנה הגדולים בעולם משחקים כיסאות מוזיקליים כבר תקופה ארוכה. בריקוד בלתי פוסק של שמועות, החלפות והימורים על מי יתפוס איזה תפקיד. התיאוריה שלי היא שלדמנה נהיה נוח מדי בכיסא שלו. תראו לי אדם אחד שמסוגל להישאר באותו תפקיד באותו מקום כמעט 10 שנים ולא להתחיל לחזור על עצמו. אם אני משתעמם כשאני אוכל את אותה ארוחת צהריים במשך שלושה ימים, אז מה יגיד דמנה?
התזוזות האלה בין תפקידים ובתים מקורן לא רק בטייטל נחשב יותר, השפעה או כסף. התזוזות האלה מוציאות מעצבים מאזור הנוחות שלהם. גורמות להם ולהן להיות חדשניים יותר. טובים יותר ומעניינים יותר. כשמתבלים את הסלט הזה במגלומניה האופיינית למעצבי העל מקבלים את הנוסחה המנצחת ללמה אנשים בוחרים לנטוש את הנחמה שבנוחות ולנוע קדימה. ראינו את זה עם פארל וויליאמס בלואי ויטון. הרצון שלו לאתגר ולהמציא את עצמו מחדש היה תרופת הקסם שלואי ויטון היו צריכים בצורה נואשת. הבחירה בו הייתה לא שגרתית עד כדי מגוחכת. ומאז כל מה שהוא עושה זה רק להוכיח כמה היא הייתה מוצדקת.
לאט לאט הבנתי, שאם הדלק העיקרי שלנו כאנשים הוא הרצון לנסות ולהוכיח מה אנחנו שווים… דמנה בבלנסיאגה כבר הוכיח את שלו.
זה כמובן לא נאום ההספד שלי לבלנסיאגה של דמנה, אבל עבורי זה המסמר הראשון בארון הקבורה של החדשנות שלהם. הלוואי עבורי ועבורו שהוא יוכיח אחרת. עד אז נותר לי לקוות שלכל הפחות יזמין אותי לשבת לידו בכיסא הנוח שלו.
