את סוף שנת הלימודים במחלקה לצורפות ואופנה בצלאל אפשר לזהות כבר מהכניסה לבניין. בובות ראווה לבושות בבגדי ספורט אלסטיים בהדפס ממוחשב, שתלויות מהתקרה או סתם יושבות באגביות על כונניות ונראות כמו תפאורה שנשדדה מסרט עתידני. במבט קרוב יותר גיליתי חלקים נוספים של הבגד המשלבים חומרים שונים כמו כפפות ומסכת עור, מפרקי פלסטיק וחבלים שקושרים את הכל למראה מריונטה מהוקצע. כאן כבר הבנתי שהתצוגה הזו לא הולכת להיות מה שחשבתי.
ככל שעברתי בין פרויקטי הגמר של הסטודנטיות.ים ב בצלאל דבר אחד הפך להיות מאוד ברור – יש כאן זווית אחרת על עולם האופנה.
חלק מהמיצגים היו פרטי לבוש או תכשיטים שהיו אופנתיים, יצירתיים ומוכנים לשיווק כבר מחר בבוקר (ובהחלט הייתי יכול להאמין שהם נלקחו מאחד המסלולים של שבוע האופנה הקרוב). חלק מהפריטים הציגו קונספט עיצובי ייחודי, העבירו מסר שהסטודנטים רצו לומר ועמדו בפני עצמם כמיצגי אמנות מרשימים. זו הפעם הראשונה שראיתי תערוכת אופנה (דגמים על בובות ראווה) ולא תצוגה חיה. למרות ההתנגדות הראשונית שהייתה לי לקונספט – בחלק מהמקרים הדבר שירת בצורה מעולה את הרצון להתקרב, לגעת ולהתעמק בפרטים הקטנים ביותר.
אחד הפריטים שתפס את תשומת ליבי היא שמלת הכיווצים של שיראל קבצ'ניק. השמלה עמדה בחדר עם עוד מספר מייצגים. אבל המרקם של הבד ששיראל יצרה אוטומטית משך את תשומת הלב שלי. שיראל תפרה ידנית כל כיווץ בשמלה, על תהליך היצירה וההשראה לבגד היא מספרת: "הפרויקט עוסק בהתפתחות האישית שלי ובתהליך שעברתי. תהליך של אהבה וקבלה עצמית. את התהליך אני מראה באמצעות טקסטילים של כיווצים שיצרתי על גבי בד חלק… הכיווץ מתחיל קטן מאוד ולאט לאט נפתח. ובזאת מדמה את התחושות והרגשות שחוויתי: מהרגשה מכווצת, סגורה ולא שלמה, לתחושה משוחררת ומקבלת." המרקם של השמלה שידר תחושה נעימה וחמה. מבנה הכיווצים שהולך וגדל מלמעלה למטה יוצר תחושת אינסופיות ורוגע. בחירת הצבע נכונה והברק של הבד עובדים מעולה עם הגזרה והרוכסן העליון, שיכול להפוך את השמלה לפתוחה עד אמצע החזה.
מעבר חד למסדרון ארוך הסיט את תשומת ליבי לסגנון אחר של מייצגים בתערוכה
תכשיטי זהב פונקציונאליים של קלודט נסראללה שיכולים לשמש כהגנה עצמית במקרי חירום. קלודט יצרה את הקולקציה כדי שהיא תוכל לשמש אותה ועוד נשים אחרות שמרגישות לא בטוחות במרחב הציבורי. כפי שהיא לעיתים מרגישה כאשר היא צועדת ברחובות ירושלים לבד בשעות הערב. מיצג נוסף שבלט במסר החשוב שהוא העביר היה של יובל אלעזרי וולקני. שמלה שהורכבה משקיות חטיפים שנגזרו והודבקו עם סרט צהוב. כשדיברתי על מיצגים שנועדו להעביר רעיון עיצובי ואת השקפת עולמה של המעצבת – לזה התכוונתי. הפריט לא תוכנן ועוצב ללבישה יומיומית, אלא הוא הגיע מתוך הצורך של יובל לעשות שימוש חוזר באיך נגיד… זבל. הפריטים שיובל הכינה מוכיחים כמה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי להפיק תועלת מהררי הפסולת שאנחנו מייצרים מדי יום, החל מתבניות ביצים ועד לשקיות ניילון. ושעם עיבוד נכון יש מקום בתעשיית האופנה גם (ואולי בעיקר) לחומרים האלה.
כשנכנסתי לחדר האחרון לא ציפיתי להפתעה אחרי כל הפריטים המיוחדים שראיתי עד לאותו רגע.
השמלות שעיצבה איווט חמוד הוכיחו לי כמה שווה להמתין בסבלנות לסוף. כששאלתי את איווט מה הייתה ההשראה שלה לקולקציה היא סיפרה כי "הקולקציה שלי עוסקת במרחק, בנסיעות ארוכות. הבנתי עד כמה אני אוהבת את הנסיעה. את המוזיקה, את הנופים המרהיבים, את הצבעוניות בשקיעה… התשוקה להגיע לעומת הרצון שהדרך לא תיגמר… בחרתי בבגדים גדולים ונפוחים שעוטפים את הגוף ומערבבים טרנדים המסמלים אישיות חזקה והרבה רגישות." ליצירת הבד לחלק מהשמלות שלה איווט איחדה גווני פסטל של בד טוּל תחת שתי שכבות של בד מחוך. אותו שילבה עם בדים מבריקים שונים בחיתוכים מעוגלים שעבדו בהרמוניה מדהימה. התוצאה הייתה פריטים ייחודיים ויפהפיים שהעבירו לחלוטין את הכוונה המקורית של איווט.
בעודי מסתובב בתצוגת הגמר של הפרויקטים לא הפסקתי לחשוב כמה פרקטיים חלק מהפריטים שראיתי.
אנחנו רגילים לחשוב על תערוכות ותצוגות אופנה (אפילו ספציפית אלה של מוסדות לימוד) כמשהו מרוחק מחיי היומיום שלנו. שרק לעיתים פוגש חס וחלילה צורך אמיתי של מי שלובש אותו. המחלקה לצורפות ואופנה של בצלאל בראשה של שלי סתת-קומבור הצליחה להתגבר על אחד המחסומים החמקמקים. היא נגישה, אישית, מעבירה סיפור ואג'נדה ועושה את כל זה תוך כדי תשומת לב לפרטים ואופנתיות גבוהה. המחלקה משלבת מגוון רחב של פריטים מסוגים וחומרים שונים שלדעתי מצדיקים גם תצוגת אופנה (וצורפות!) עם דוגמניות.ים. נהניתי לראות את התוצרים של סטודנטיות וסטודנטים ישראלים צעירים שפורצים את גבולות האופנה מכיוונים שונים ומעניינים. מעבירים מסרים חשובים ובעיקר – חושבים ומבטאים אופנה ואת המשמעויות שלה בעולם שלנו.
