עם מיתוג קצת חשוד, בכוונה, צ'ארלי XCX הוציאה אלבום חדש ושברה את האינטרנט. האם האלבום באמת עומד בציפיות? האם זה בכלל משנה?
תופעת brat כאן, והיא כאן כדיי להישאר. אם ראיתן לאחרונה ממש הרבה ירוק נזלת זרחני, שמעתן משהו שנשמע כמו פופ על ספידים ברדיו, אתן לא טועות – צ'ארלי XCX הביאה לאחרונה גל מוזיקלי ששטף את כולנו, שקשה מאד להתעלם ממנו, והיא עשתה את זה בכמה מהלכים מעניינים מאד.
brat הוא האלבום השישי של צ'ארלי XCX.
אני מכירה אותה כמלכת ההייפר-פופ, והוא כולל בין היתר הפקות שלה עצמה, יחד עם שמות בולטים אחרים בתעשייה כמו A.G. Cook. מחברים שנמצאים עמוק בדיסקוגרפיה של צ'ארלי ועוקבים אחרי העשייה שלה כבר שנים, אני מבינה שזו תופעה מיוחדת – האלבום הזה הוא השחרור האולטימטיבי שלה מלייבלים חונקים, ובהתאם, הוא גם היצירה הכי מגובשת שלה – הקול הייחודי שלה, הוייב, הסטייל, ההפקה, הם הכי מגובשים שהיא הציגה עד כה. היא עושה בו דברים סופר מוזרים – שסופר הצליחו. למשל, לשלב כמה ביטים שונים, ואיכשהו לעשות 5 שירים בשיר אחד – למשל "365", או ."Everything is Romantic" דווקא הקושי לעיכול – הפך את הדבר להרבה יותר אהוב. זו תופעה בסדר גודל של קמפיין הנשיאות של קמלה האריס, כן כן. כלומר, אני אחזור על זה שוב: בקמפיין הריצה לנשיאות שלה קמלה האריס משתמשת (ברשותה של צ'ארלי) במיתוג של brat.
המיתוג סביב brat בולט מאד. אולי עוד לפני המוזיקה עצמה.
וזה לא מקרי – הייתה פה עבודה מחושבת ומעניינת. הבחירה בירוק קשורה ברצון לעורר תגובה ופרובוקציה, גם בפונט המטושטש והכאילו לא מתאמץ. מהר מאד עלה לאינטרנט מחולל ai שהופך כל מה שתרצו לאסתטיקה של הקאבר. זו אנטי-אסתטיקה, מודעת לעצמה ואירונית – זה מכוער שיודע שהוא מכוער, כל כך מכוער שהוא יפה, והיא owning it. הסינגלים שוחררו ושוחררו יחד עם חרושת שמועות ורכילות, שסיפקו תוכן מעבר לשירים – למשל, "girl, so confusing" שמעריצים הסיקו שעסק ביחסים של צ'ארלי עם לורד. בסוף – היא הכניסה אותה לשיר בגרסה נוספת, מאששת את השמועות ונותנת למעריצים עוד תוכן בעל מימד של אותנטיות, מקלפת לאט לאט עוד שכבות על עצמה ועל חייה האישיים.
הכתיבה של צ'ארלי חשופה מאד, יומנית, וידויית. היא מדברת על קנאה, על קשיים במערכות יחסים עם הקרובים לנו, על הסתכלויות מוזרות על העולם, פחדים וחששות מהעתיד. אי אפשר שלא להזדהות. בהתאם, גם ההשקה של brat הייתה השקה לא מסורתית ולא צפויה. פחות ראיונות ויח"צ בעיתונות, יותר להתארח ולהתראיין בפודקאסטים אהובים על קהל המעריצים, ומסיבות השמעה מחתרתיות. היא עשתה לייב סטרים של קיר בברוקלין וכתבה עליו רמזים.
למה דווקא brat?
נראה לי, שבגאונותה, צ'ארלי (ביחד עם היסטוריית האלבומים הקודמת שלה) הצליחה לייצר סנטימנט מהודק, אבל לא מהודק מידיי. משהו בדיסקו, באפקטים, ב-y2k של הכל, באפשרות להזדהות איתה. באישיות שהיא משדרת – הכל ביחד נותן איזו תחושה של חופש, במגבלות האפשרויות של החיים שניתנות לך. באמת, להיות בת זה מבלבל. ובאמת, הכל רומנטי. באמת, sometimes את רק רוצה לעשות rewind.
הפנייה לרגשות אוניברסליים, אבל ממוקמים בו זמנית וקשורים בגיל ומגדר, היא לדעתי המפתח להתפוצצות של brat, וגם הסיבה לאימוץ של קמלה האריס את המיתוג. זה עניין של קהל יעד. וקהל היעד הזה נאמן מאד – זוכר את השירים בעל פה, מצביע ברגל, יוצר תוכן סביב האלבום, מתעניין בכל ה-easter eggs שהיא שותלת. ונראה לי שמעבר להכל – מרגיש שרואים אותו. ההצלחה של האלבום טמונה בבחירה המוקפדת של האסתטיקה, האסטרטגיה, והקול האישי של צ'ארלי.
מה יהיה עם brat?
אני תוהה כמה זמן הגל הזה ששטף אותנו יהיה כאן כדיי להישאר. האם הירוק הזרחני יטביע לעד את חותמו בתרבות? האם נשתמש בו כשנרצה לשדר את הסנטימנט הזה בדיוק, או שהוא ישאר משויך לדברים כמו מרקר ירוק, נזלת וקנאה? ואיך תמשיך להיראות הקריירה של צ'ארלי, אחרי זה? האם נקבל אלבומים בסגנון, או עוד אוספים של יצירות היפר-אקספרימנטליות?
אני, אישית, מקווה שהסאונד המגובש שלה ימשיך לתת בראש, יחד עם חידושים טכנולוגיים וטרנדיים בעולם המוזיקה – לראות אותה ממשיכה בקו שלה, ומפתחת אותו. אגב, אני מהמרת שאם תהיה אסתטיקה הבאה, זה יהיה עולם אדום ומדמם. בינתיים, יש לנו עוד לפחות קיץ שלם להנות מצלליות ירוקות זרחניות. זה לא מובן מאליו בכלל.
