את שבוע האופנה קורנית FAC תל אביב 2023 פתח דוד וקסלר, בתצוגה בועטת ושנונה, המתייחסת לרפורמה המשפטית (או ההפיכה המשטרית) והמחאות נגדה. התצוגה הזכירה קצת את התצוגה של קרל לגרפלד לשאנל ב-2015 בה צעדו דוגמניות על המסלול עם שלטים פמיניסטיים והשלט – MAKE FASHION, NOT WAR
הדוגמנים והדוגמניות התחלקו לשתי קבוצות, האחת לבשה צבעוני והשניה בשחור ולבן, כאילו לסמן את הממשל ואת העם.
שני גופים שבעולם מתוקן היו קשורים זה בזה ופועלים אחד מתוך השני, אבל בישראל 2023, זה אחרת. כל כך אחרת שגם במעוז הפאן והאסקפיזם, האנגר 11 בתל אביב. לא יכולנו להתעלם מהקונפליקט החי בין אלו לאלו. בימוי התצוגה והכוריאוגרפיה שלה נעשה על ידי גל קרמונה. כוריאוגרפית צעירה שיצרה ממש מופע חי ואינטראקטיבי בחלקים מסוימים בתצוגה. את התצוגה פתחה הדוגמנית אליה הוף, בסט צבעוני שעל מכנסיו הודפסה המילה "דוד" (כשחשבנו שביקורת על טרנד ה"לוגומאניה" תהיה הביקורת היחידה בתצוגה זו).
מהר מאוד הוכנסו הרבה דימויים: איפור מרוח מתחת לעיניים ועל הלחיים, שמזכיר דמעות או שני פסים שמציירים לפני שיוצאים לקרב. אפשר לכאוב, ואפשר להיאבק, ואפשר גם את שניהם. דוגמן במדים של שוטר נתן דו"חות ליושבים בקהל. השוטר נקלע לעימות עם דוגמן שצעד לכיוונו על המסלול. ואחר כך היה האנטיגוניסט בסיפור כשכמה דוגמנים התבאסו על הדו"ח שקיבלו בקולי קולות.
הועמד על המסלול שולחן וכיסא, במה שהזכיר את הביטוי המילולי "שלטון הפקידים". וכך הרבה משחקי מיקומים יצרו הבדלים בין הדוגמנים במין מעמדות, ולבסוף ערבבו ביניהם ליצירת בלאגן על המסלול. כמובן שהזכורים מכל הם שלטי המחאה השנונים ("פורום קהלת – אוכלים נזלת?" משהו כזה). עוד היו שילובי אלמנטים ממדי צה"ל, צעקות וקטטות, שירי להקות צבאיות. וגם הופעה של מלכת הדראג דה-ברבי-קיוט שסגרה את התצוגה עם השיר "הימים האחרים".
כשאני רואה פרסומות המתאימות עצמן לאקטואליה, קשה לי לא להרגיש שזה ניצול ציני אבל בתצוגה של וקסלר – זה לא היה המצב.
("בואו נכבה את האש?" נו באמת. כי המצב ייפתר אם נקנה מחבת). אני מרגישה שצריך לדבר על מה שקורה כאן ביתר רגישות וזהירות, כי מה שקורה כאן גדול מאיתנו, וצריך לקחת אותו בכובד ראש. נוסיף לזה את העובדה שמשום מה כולם בטוחים שדור ה-Z שמהווה את הפלח הגדול בקרב ציבור הצרכנים, פשוט אוהבבב מחאות חברתיות ואקטיביזם. זה לא נכון לגמרי. כי בדור שלנו אין יותר מידי אמת, יש יותר מידי תדמית. כשמישהו משלב באופנה אמירה חברתית/פוליטית… למדתי לבדוק את המקורות ולהרים גבה. האם יש כאן אמת?
אבל בתצוגה של דוד וקסלר הבוקר זה לא היה המצב. וקסלר ידוע כמעצב שמשלב מסרים חברתיים ופוליטיים בתצוגות שלו. ולכן מעולם לא יכולנו לתהות אם מדובר באמירה טרנדית שאין לה עומק. הוא מדבר מהבטן. העיצובים היו מאוד מושכים וצבעוניים ממבט ראשון, אבל לא משהו שהייתי לובשת וכנראה גם לא קונה – אין כאן אינטרס.
הוא לא ניסה לעשות כאן קליקבייט, כי לא היה במה לנגוס במילא. זו פשוט יצירה לשם האומנות. וכמו שאמר פיקאסו "אמנות שאיננה מבטאת את ההווה לעולם לא תתקיים". ודוד אולי הביא שם בגדים מהעתיד (שימוש בבינה מלאכותית ביצירת ההדפסים)… אבל הזכיר שלא יהיה עתיד, בלי ההווה. עכשיו צריך להיאבק – כל אחד, איך שמוצא לנכון. וקסלר עשה את זה בדרך שלו. מה איתנו?
