הן היו שם באולם חשוך באחד מהמוזיאונים המובילים לאופנה בעולם. מולבשות על בובות ראווה עם ספוט מעליהן, מגוהצות ועומדות בזווית המדויקת שמאפשרת לראות כל תפר בבד. זוגות של שמלות מתחילת דרכם של שני מעצבים. אלו שלימים יהפכו לאבני היסוד של עולם האופנה – כריסטיאן דיור וכריסטובל בלנסיאגה. אנחנו רגילים לשמוע את השמות שלהם בכל מקום. אין כוכב שבתי האופנה שלהם לא מלבישים, אין קולקציה שבתי האופנה שלהם לא יוצרים בהם טרנד חדש. התערוכה ב-The Museum at FIT סיפקה הצצה נדירה לעיצובים המקוריים שהתוו את תחילת הדרך של בתי האופנה האלו עד לאימפריות שהן היום.
הבחירה להציג את השמלות בזוגות לא הייתה מקרית. לכל זוג שמלות היה מאפיין משותף – בין אם בצבע, בבחירת הבד או בגזרה. מתחת לכל שמלה היה כתוב שם המעצב שלה (בלנסיאגה או דיור) ושנת הייצור. צימוד השמלות באופן הזה עזר להבחין בקווי דמיון ושוני בגישות ובטכניקות של כל אחד מהמעצבים. ככל שהמשכתי להתעמק בדגמים התחלתי להרגיש שאני מצליח לזהות איזה דגם שייך למי. עוד לפני שקראתי את השלט. שמתי לב מי מקפיד על עבודת החייטות, מי אוהב להישאר סולידי ומי פורץ ומותח את גבולות האופנה שלו.
עכשיו תראו, הגעתי לתערוכה קצת משוחד.
אני אוהב את הכיוון האופנתי של בלנסיאגה בשנים האחרונות. כיוון אליו לוקח דמנה המעצב הראשי והמנהל האמנותי של המותג. דמנה מוכר בסגנון האוברסייז המונוכרומטי שלו. בחודשים האחרונים שקדמו לפרשייה ראינו את קים קרדשיאן מככבת בבגדי בלנסיאגה head to toe. מהר מאוד גיליתי שהעיצובים הנוכחיים של בית בלנסיאגה רחוקים מאוד מהסגנון שהופיע במוזיאון. אך שומרים על חלק מהקווים העיצוביים של המעצב.
הדגמים של כריסטובל בלנסיאגה התאפיינו במבנים האמורפיים שלהם. הרבה פחות מחויטים וברורים משל דיור. הוא היה הנועז מבין השניים, אבל בו זמנית גם סיפק קלאסיקות יפהפיות. השמלה האהובה עליי בתערוכה הייתה שלו. שמלת כותנה בצבע בז' משנת 1938 בקווים ישרים ואלכסונים שהייתה פשוט מהפנטת. החלק העליון בנוי כמחוך סגור עם צווארון. החלק התחתון הוא חצאית ארוכה. האפקט שנוצר ממשחקי הצל והאור בחצאית עובד מהמם עם החלק העליון המהודק והשמלה נראתה קלאסית ואלגנטית.
הסלידה (הלא-ברורה) שהגעתי איתה לגבי כריסטיאן דיור נעלמה מהר.
העיצובים שלו בלטו בעיקר בזכות עבודות החייטות המדויקות שהוא היה מזוהה איתן. בית האופנה הצרפתי הציג שמלות בעלות מבנה חד וברור, מחוכים וצלליות נשיות אולד-סקול. הקפלים בבד ישבו בדיוק במקום הנכון. וחלק מהשמלות היו מורכבות כחליפה עם שני חלקים.
העובדה שכל התערוכה הייתה מוקדשת לדגמים ישנים גרם לי להעדיף ברוב הפעמים את הקלאסי לעומת החדשני, ונהניתי מכל האווירה שהשמלות של דיור יצרו. בחירת הבד והגזרות יצרו תחושה של סרט ישן משנות ה-50 (במובן הכי טוב של המילה), וכל מה שהיה חסר לי זה קוקטייל בכוס מרטיני.
אחד הדברים היפים בתערוכה היה שהיא הייתה מיועדת בערך ל…כולם.
יכולת להגיע רק להסתכל על השמלות (בחינם!), אבל יש כאלה שמנצלים את ההזדמנות ללמוד מהמעצבים הגדולים בעולם. חלק מהשמלות הוצגו יחד עם דפי הגזרה שלהן. כך שסטודנטים לאופנה (או בגדול כל אחד שעשה קורס תפירה – היי זוט עני) יכולים לקבל השראה מהטכניקה ולנסות לשחזר חלקים מהשמלה בעצמם. בתערוכה היה סט אחד בלבד לגברים, והוא לא היה אחד שנמכר בחנות. הסט היה חולצת פשתן מכופתרת לבנה וחלוק לבן ארוך ללא שרוולים. את הבגד הזה עיצב כריסטובל בלנסיאגה לעצמו כבגד עבודה. החלוק חסר השרוולים אפשר לו תנועה רחבה של היד – קריטי למי שצריך לחתוך מטרים של בדים. הסט היה פשוט ויפה, ופשוט יפה.
רוב הפריטים בתערוכה היו קלאסיקות על-זמניות. היה מאוד קל להבחין בשינוי בדגמים ככל שמתקרבים לשנות ה-2000, והיו פריטים אחדים שהעידו על האופי האמיתי של המעצבים.
דוגמה טובה הייתה שמלת ערב של בלנסיאגה משנת 1967. היא נתפרה מבד שיפון משי וממנה יצאו נוצות יען שיצרו אפקט גלאם מדהים. בחירת הצבע הייתה מדויקת והעיצוב היה נועז ומרשים, והיא נראתה כמו שמלה שהוציאו מסט של סרט על הוליווד הישנה. הדגם הזה היה הראשון בתערוכה שבו היה ניתן לראות צד נוסף של כריסטובל בלנסיאגה – צד צעיר וחדשני עם אמירה לגבי נשיות וסטייל. השמלה עמדה ליד דגם דומה של ג'יבנשי שהיה מוצלח הרבה פחות, אבל היי – קשה להתחרות בבלנסיאגה.
בהסתכלות אחורה אני מבין כמה התערוכה הזו הייתה מרגשת. היא הראתה צד אחר של שתי ענקיות אופנה במיינסטרים, והצליחה לתת הצצה צנועה לתחילת דרכם של כריסטיאן וכריסטובל.
העבודה הדייקנית על כל פרט ופרט, המבנים המורכבים והצלליות היפהפיות יצרו שמלות מורכבות ומרשימות שעשויות בקפידה. כשהגעתי לתערוכה לא ידעתי אם אמצא קווי דמיון בין העיצובים של דיור ובלנסיאגה כמו שאני מכיר אותם היום לאלו של פעם. אני לא יודע אם כריסטובל וכריסטיאן היו בהכרח עומדים בלב שלם מאחורי הבחירות העיצוביות של בתי האופנה בשנים האחרונות.
לדעתי זו משימה קשה מאוד להישאר נאמן למקור ההשראה והקו העיצובי של המעצב שהקים את המותג בימינו. עולם האופנה היום מנוהל ע"י טרנדים, אנשי מפתח ומשפיענים מכל הפלטפורמות השונות. הדבר עלול (ורצוי!) להתנגש עם הויז'ן שהיה לפני כמעט מאה שנים. למרות כל זה – הצלחתי לזהות את ההשפעה והכבוד שיש בעיצובים הנוכחיים למייסדי המותג, בין אם בדגמים של השנים האחרונות או בקווים הכלליים שהמותג פועל על פיהם.
הזדמנות מעולה גם להגיד תודה ליערה קידר שפרסמה את התערוכה בעמוד האינסטגרם שלה ובזכותה הגעתי לשם.
