היי אני לורי ואני דוגמנית. במקרה גם – מידת המכנסיים שלי היא 44. מה שמכניס אותי לקטגוריית ״המידות הגדולות״ על פי תפיסת רוב רשתות האופנה וגם בראייה חברתית רחבה יותר (חה הבנתם?) אני נחשבת גדולה. אין לי שום בעיה עם זה, אבל אני רק רוצה להבין – למה?
המידה הממוצעת בישראל נעה בין 40-42 ובארצות הברית המידה הממוצעת היא 44-46. אז מדוע מגדירים דוגמניות שמהוות הממוצע – גדולות? האם תעשיית האופנה פספסה משהו בעיקרון הדמוקרטי שמקורו בגן הילדים והוא – הרוב קובע? במשך תקופה שמרגישה כמו נצח, תעשיית היופי מאלצת נשים להתיישר על פי סטנדרט לא הגיוני בכך שהיא מציגה באופן קבוע אידיאל יופי חד גוני ובלתי אפשרי שרחוק שנות אור מהמציאות.
לרוב דוגמניות הן נשים בעלות מטען גנטי מסוים, כן – לא כולן נולדו 1.78 ובנוסף יש להן שגרת חיים שמאפשרת להן לתחזק ולשמר את הגוף שלהן. המוצר הסופי שאנחנו רואות במגזינים הוא מאופר, מסורק, לעיתים גם מנותח, ערוך ומלוטש. נשים רגילות (שאינן דוגמניות) לא יכולות לעולם להיות כמו הנשים שהן רואות על גביי המגזינים משום שגם דוגמניות לא יכולות לעולם להיות הנשים האלה – בצורתן הטבעית.
במשך זמן רב אם הייתם שואלים אותי לתחום התעסוקה שלי – הייתי מגדירה את עצמי ״דוגמנית למידות גדולות״ או ״ דוגמנית פלאס״. השימוש במינוחים האלה הוא סוג של קביים שנועדו לעזור לי להתחמק מהמבוכה של אדם שלא יבין איך יתכן הדבר שאני ,לורי במידה 44, היא דוגמנית פיריוד.
אנחנו כל כך רוויים באסוציאציות של דוגמניות שלאדם הפשוט מן המניין בלתי אפשרי לעכל את התובנה שתעשיית האופנה משתנה והיא מתחילה בנו. כאשר אני קוראת לעצמי ״מידה גדולה״ אני רק משמרת את החוצץ שבין דוגמניות רזות לשמנות למרות שבפועל אין ולא צריך להיות חוצץ ביניהן. כן כן מה ששמעתן רזות ושמנות צריכות שיהיה ביניהן שיוויון, גוולעד מי היה מאמין. לא שוני בשכר, או ביחס ולא מגבלת לוקים (כי אין דברים במידה שלך) לא צריך להיות שום הבדל ביני לבין דוגמנית רזה שנמצאת איתי על סט ביום צילום. אנחנו עובדות את אותו סכום שעות, מאתגרות את עצמנו פיזית בדיוק באותה המידה ומקצועיות באותו האופן. דוגמנית היא דוגמנית היא דוגמנית וזה לא משנה מה מידת המכנסיים שלה.
ההפרדות הגסות שעושים בין ״סוגי הדוגמניות״ גורמות לפער תפיסתי גם אצל החברה. את מכבסת המילים ״נשים אמיתיות״ אני לא מחבבת במיוחד. ניוז פלאש – אישה אמיתית היא כל מי שמגדירה את עצמה אישה.
אין דרך ״לאמוד אמיתיות״ נשים מוגבלות פיזית, בעלות כל צבע עור ורקע אתני, נשים עם צלוליטיס
עם חזה שעבר כריתת שד , נשים טרנסיות , נשים שמנות או רזות כולן נשים. הגדרות מפלגות אותנו ומרחיקות אותנו אחת מהשנייה ואנחנו חזקות יותר יחד. כולנו נשים ואנחנו צריכות להיות אחיות למאבק ולקשיים של כל אחת מאיתנו.
כאשר רשת מסחרית בוחרת לא לייצר בגדים מעל מידה מסוימת היא בהכרח גורמת לחלק אחד של האוכלוסייה להיות מופלה.כאשר יוצרים הפרדה בין דוגמניות ״רגילות״ ל״פלאס״ בהכרח יוצרים שוני ביחס ביניהן. בעקבות הכוח הגדול של רשתות חברתיות נעשית היום מהפכה של ממש בעולם האופנה.
נשים יכולות לבחור אילו תכנים ומסרים הן צורכות ואין אמת אחת במובן הזה של צנזורה ויצירת ערוץ אחד וצר של דימוים כפי שהיה בעבר. נשים גם מודעות ל״מאחורי הקלעים של עולם האופנה״ ובתור כוח כלכלי אדיר הן רוצות לראות נשים שהן יכולות להזדהות עימם.
הפיתרון מגיע ביצירת גיוון של דימויים נשיים. השאיפה היא להציג מגוון רחב ככל האפשר של נשים והיפרדות מגלגלי עזר בדמות מושגים כמו ״פלאס״ או פטיט. דוגמנית יכולה להיות שמנה או רזה. היא יכולה להיות עם כיסוי ראש או כיסא גלגלים. המושג ״דוגמנית״ עובר כיום פירוק משום שאנשים כבר לא מחויבים לגרסה אחת של יופי. אלא תופסים היום אופנה מנקודת מבט של סיפור/השראה/מוזה
ובעייני אם זה כך – הגדרות הן מיותרות.
קרדיט לצילום תמונה ראשית – ליאת סטולרו
