כתבת אורח מאת ניקה יעקובוב
לפני שטסתי לשבוע האופנה הזה חשבתי אלפי פעמים האם בכלל כדאי שנטוס? איך עוזבים מדינה בשיא המלחמה, וטסים לצרוך משהו שהיה נראה שטותי לעומת המצב? וגם בכלל, גלילה אינסופית במדיה מתחילת המלחמה הייתה תזכורת מבאסת שכל העולם נגדנו. ואיך בכלל יוצרים קשרים כשאתה בא ממקום שחושבים עליו רק רעות? אבל קניינות זה משהו שמאוד קשה לעשות מרחוק (מספר עונות קורונה הוכיחו לי את זה). ואני גם יודעת שאת המדיה תמיד צריך לקחת בערבון מוגבל. אז החלטנו לטוס, אני ודן שותפי לעסק, למרות שהטיסה שלנו בוטלה ושונתה שלוש פעמים.
גילוי נאות, אני הבעלים והקניינית הראשית של אן קלצ'ר en culture, בוטיק המתמחה במעצבים אסייתים.
בביקורי בשבועות אופנה בולטים לעיניי תמיד המעצבים האסייתים. כי הם אלו שברוב הפעמים מובילים את הטרנדים אותם מאמצים לאחר מכן מותגי הסטריטוור וגם לעתים בתי האופנה הגדולים. לא פעם הבחנתי איך מגמה שמתחזקת ברחובות סיאול או שנגחאי מוצאת את עצמה על המסלולים של דיור או לואי ויטון עונה או שתיים לאחר מכן. וכך גם הפעם נסעתי כדי לבקר בשואורומים ובתצוגות של אותם מעצבים. אלו שבעיניי יכתיבו את האופן בו נתלבש בחורף הבא.
כבר בערב הראשון נחתנו הישר לתצוגה של KIDILL של המעצב היפני הירואקי סויאסו.
ועל אף שמבין כל התצוגות היא הייתה בין הנישתיות (רוב השראותיו של המעצב מגיעות מעולם הפאנק) כבר שם התחלנו לראות את המגמות המתגבשות. היעדר הסניקרס היה הדבר הראשון שבלט לנו על המסלול, דבר שליווה אותנו בכל התצוגות והלוק-בוקים (קטלוגים) שראינו אצל המעצבים בשואורומים. את הסניקרס החליפו מגפיים, נעלי דרבי, לואפרס, מרי-ג'יינס, ושובן המלחיץ של נעלי הבובה.
עוד דבר שהבחנו בו כבר בלילה הראשון, הוא התחזקות הטשטוש בין הארון הגברי לנשי. נכון, זה אולד ניוז בעולם שכולו מטושטש מגדרית. אבל בעוד שכבר התרגלנו לראות נשים בחליפות אוברסייזד… הגברים ברחובות התל אביביים (וגם הפריזאים למען האמת) עוד לא לגמריי אימצו את האלמנטים של הלבוש הנשי לתוך המלתחות שלהם. עם זאת, ראינו שהמגמה ממשיכה להתחזק: חצאיות מתוחכמות לגברים, תיקי הובו, מחשופים עמוקים ובדים שקפקפים, ושוב, נעלי הבובה."
באופן כללי ראינו הרבה חושניות על המסלולים. את חליפות הספורט האוברסייזד ובגדי הטיולים האינסופיים החליפו חליפות מחויטות ומוקפדות. חולצות צמודות לגוף, והרבה משחקי שכבות עם הבלחות של עור חשוף הקלילו את האאוטפיטים המורכבים
ניחנה ברישול מכוון, השכבות בעונה הזה נעשו באופן מחושב ומוקפד. כל קפל במקומו. כמובן שהאוברסייז עדיין כאן כדי להישאר. אבל הוא לא היה הדבר היחיד שקרה על המסלולים, וזה משמח. אמנם הנוכחות של הגראנג' הייתה מורגשת בקצוות פרומים והמון בליץ' על הבגדים. הכל היה עטוף בצורה הרבה יותר מוקפדת מטרנדי האגלי-פריטי והגובלין המאוסים.
גם השראות המערב הפרוע / הווסטרן, שהבולטת בהן הייתה התצוגה של לואי ויטון בניצוחו של פארל, הן משהו שראינו מתחזק באופן רוחבי כמעט אצל כלל המעצבים. הדפסי פרה, חגורות עם אבזמים גדולים, מכנסי בוט-קאט, והמון המון עור. אולי זה קו ישר שממשיך את התחזקות הארכיטיפ של "הגבר הסקסי" שמתגבר במקביל ל"אישה הסקסית". שובם של סטנדרטי היופי המקובלים והמיושנים, הרואין שיק, ועוד כמה דברים שחשבנו שנשארו בסוף המאה הקודמת. ימים יגידו. בהמשך ישיר למעילי העור נכחו גם מעילי פרווה וצמר ענקיים. את הפאפרים ומעילי העבודה החליפו טרנצ'ים ומעילי פרקה כבדים. כשעומדים ארבעים דקות מחוץ לתצוגה במינוס שש מעלות עד שיפתחו את הדלתות… מבינים למה מעילים גדולים זה הדבר הכי נחשק בעולם. וגם את הביטוי "איחור אופנתי". למה שום דבר לא מתחיל בזמן?
רבים מהמעצבים לקחו כהשראה את מי שנמצא בשוליים, מאחורי הקלעים, ולא באור הזרקורים, אבל רבים מהם גם דיברו דווקא על הרוקסטאר עצמו ועל גלאם וזוהר.
כנראה שגם להם נמאס להתעסק בלשבת בבית בטרנינג ולעשות יוגה. כמו בכל פעם בהיסטוריה של הלבוש אחרי תקופות של צניעות והתכנסות יש תקופות של טווסיות וזוהר. טרנד הסטריטוור המרושל ששלט במסלולים גם הרבה אחרי הסגרים מתחיל לקבל אופי קצת יותר בוגר ומוקפד. אני סקרנית מאוד לראות לאן זה יתגלגל ואיך יתפרש ברחובות בפועל. שמענו הרבה את השיח על האנדרדוג. אני לא יודעת אם זה בגלל שאנחנו מגיעים ממדינת ישראל, שנמצאת בשיא המלחמה. אבל השיח הזה היה עבורי קצת מורכב.
הגענו בתחושות מעורבות – איך יגיבו אלינו הקולגות האירופאיים? איך נייצר קשרים חדשים בעיר שיש בה כל כך הרבה דיווחים על מקרי אנטישמיות והפגנות? באופן לא צפוי נתקלנו בהמון הזדהות ותמיכה מצד כל מי שפגשנו בפן המקצועי. תקשורת לחוד ומציאות לחוד. רובם בכלל לא מבינים את הקונספט של מלחמה. למזלם, הם מעולם לא נתקלו בשום דבר שמזכיר את זה מעבר לכותרות בעיתון או בסטורי באינסטגרם. רבים מהם הופתעו כשהסברנו להם מה קורה בארץ: שתל אביב אמנם רחוקה מהרצועה, אבל החיים בה לא באמת חזרו לשגרה, שחלק מהצוות שלנו גויס למילואים, ומה זה אומר לרוץ למקלט. כן, אנחנו ממשיכים לתפקד ולעבוד ולצאת, אבל זה בגלל שאנחנו ישראלים וזו המציאות שלנו, לא כי הכל בסדר. ניקה יעקובוב
