בימים הראשונים של המלחמה יצא לנו לראות אינספור אנשי תעשייה יוצאים נגדנו. אלא שלצידם יצא לנו לראות גם אינספור אנשים שעומדים לצד ישראל, נלחמים עבורה ומפיצים מידע חשוב לקהל העוקבים שלהם. אחת מהן הייתה גבריאל רייך, המפיקה והבמאית של מגזין ווג אמריקה. רייך, אמריקאית ממוצא יהודי הצליחה להגיע לאנשי תעשייה ומפורסמים רבים ולהציג את הצד הישראלי. ובימים אלו היא אפילו חלק ממחאות התמיכה במדינה. אז ישבנו לשיחה עם אחת הנשים העסוקות בעולם האופנה לשמוע על העבודה המיוחדת שלה ואיך התחושות מעבר לים.
גבריאל רייך, בת ה-29 היא מפיקה ובמאית של תוכן הווידיאו האייקוני של מגזין האופנה הגדול בעולם ווג.
כן, היא מנצחת על רבות מהסדרות האהובות עלינו של המגזין. החל מהסדרה "Life in Looks" ועד לסדרה האייקונית והנצפית ביותר של ווג "Beauty Secrets". זו שגרפה לאורך השנים מעל מיליארד צפיות, זכתה להיות הסדרה השני הכי הנצפית של קונדה נאסט וזו שיש לה מליוני צופים בכל פרק ופרק. השיחה איתה היתה אחת המרגשות והמפתיעות שאי פעם חווינו. לא כל יום יוצא לך לראיין אישה שאחראית על התכנים הכי מפורסמים בעולם. אלו שאנחנו רואות כל הזמן ושואבות מהן לא פעם השראה. בכנות לא חשבנו שבכלל הדבר יצא לפועל. בהתאם למצב וכמובן ההתרגשות צללנו ישר לשאלה הכי חשובה – איך היא הגיעה לווג. והמסלול שלה היה מרתק…
אז גבריאל ספרי לנו קצת על עצמך?
"אני גבריאל רייך גדלתי בבורקלין, ניו יורק. אני בת 29 ואני מפיקה יצירתית של ווג האמריקאי. זה אומר שאני בעצם מפיקה ומביימת את התוכן הוידאו של מגזין ווג. ביוטי סיקרטס למשל זו סדרה שלי."
זה פשוט מדהים, ואיך בכלל יצא שהגעת לתעשיית האופנה ולתחום הזה?
"האמת, זה לא דבר שחשבתי שיקרה. שאני אעבוד בתעשיית האופנה והביוטי. נתחיל מההתחלה אני למדתי בכלל בישיבה יהודית בברוקלין. מהיסודי ועד לתיכון אבל שנאתי את זה. בשנה השניה שלי בתיכון לקחתי קורס קיץ בקולומביה ופשוט הבנתי שאני מוכנה כבר ללכת לקולג'. הלכתי להורים שלי ואמרתי להם שאני חושבת שאני מוכנה לעשות תואר ורוצה לעבור מהישיביה ישר לקולג'. ההורים שלי תמכו במהלך וככה יצא שעברתי מהישיבה שלי לתיכון וסיימתי לפני הזמן. והגעתי ישר לאוניברסיטה לעשות תואר בקולג' של ברוקלין בגיל 16.
הייתי בטוחה שאני הולכת להיות עורכת דין הייתי סגורה על זה. אבל אז יצא שלקחתי קורס Mass Media, משהו ברמה הכי קלה, והפכתי לאובססיבית. הפרופסור היה מדהים, פרופסור בריאן דנפי, אני מדברת איתו עד היום כל הזמן. הוא לימד אותי כל כך הרבה והיה לי כל כך מעניין. ואז הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות."
ואיך המשכת משם?
"כולם רוצים להיות חלק מהתעשייה הזו אבל היא כל כך גדולה, יש בה כל כך הרבה מקצועות ובעזרת התמחויות שונות למדתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. ההתמחות הראשונה שלי הייתה בתוכנית של וונדי וויליאמס ולמדתי שם הכי הרבה ממה שלמדתי אי פעם בחיי. זו הייתה החוויה הכי טובה שאי פעם הייתה לי, עשיתי עבודות טיפשיות ומינריות. כמו למשל לאסוף לה את השוט עשב חיטה שלה. אבל כל כך התרגשתי ואפילו עשיתי איתו סלפי. עשיתי שם הכל, כל דבר שרק היה צריך, למדתי הרבה וראיתי איך אנשים מתקשרים עם שלל אנשי תעשייה. הייתי באמת אובססיבית.
בשלב מסוים עברתי להתמחות בתוכנית של רייצ'ל ריי. לא יודעת מה גרם לי לחשוב שאני יכולה לעשות את זה, אבל תוכנית שלה הייתה מצולמת בקומה מעל, ופשוט עליתי לשם ונתתי קורות חיים. היה בהם רק דבר אחד אבל אמרתי שאני מוכנה לעשות הכל רק כדי להיות חלק. אחרי חודש קיבלתי מייל שמזמן אותי לפגישה וגם שם הייתה לי חוויה יוצאת דופן שבה למדתי המון."
אז את ממליצה לאנשים לעשות התמחויות?
"מאה אחוז. תעשו התמחויות ותעשו עבודות מטופשות. ככה זה עובד. באחת העובדות הייתי צריכה לשבת ולמיין אוכל של כלבים לפי צבעים וזה מה שעשיתי כל היום. זה היה מבאס אבל עשיתי את זה."
אחרי שסיימה את התואר שלה גבריאל עם המון תושייה והניסיון שצברה לקחה כל עבודה שנתנו לה. היא הצליחה בזכות הקשרים שיצרה להשיג עבודות כעוזרת הפקה זוטרה והייתה על מגוון סטים שאנחנו רק יכולים לחלום עליהם. אבל זה היה יום צילום אחד לקונדה נאסט שהביא לה את ההזדמנות שהיא תנצל כמה חודשים אחרי.
"המספר שלי התגלגל לקונדה נאסט שהיו צריכים עוזרת הפקה לסרטון 73 שאלות שצולם בניו יורק. קיבלתי את הדף עם כל הפרטים והיה רשום רק שהטאלנט שיצטלם הוא פ.צ. הייתי בלחץ, התעוררתי מאוחר ורצתי לשם ללוקיישן רק כדי לגלות שמדובר בפריאנקה צ'ופרה. בעל הדירה שצילמנו אצלו היה ישראלי והיייתה איזו בעיה עם לוח הזמנים של יום הצילום. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי אבל אמרתי לכולם שאני אטפל בזה. ניצלתי את זה שאני יהודייה ומדברת עברית, הלכתי לדבר איתו והתחננתי אליו שאקנה לו מתנה ענקית, הסברתי שאני רוצה להיראות טוב בעיני כולם ואני אנקה הכל בעצמי. הוא הסכים. אף אחד לא האמין שהצלחתי לעשות את זה, כולל אני, אבל הם פשוט התרשמו. ומשם פשוט הייתי מקבלת מהם הצעות למגוון הפקות."
ומפה קיבלת את העבודה הקבועה במגזין?
"באותה תקופה עבדתי בערוץ האוכל בכמה תוכניות ובעוד פרויקט שלצערי נסגר. אני באמת לא יודעת איך זה קרה אבל ראיתי שיש משרת מפיקה פנויה בקונדה נאסט. אז הצקתי לכל מי שהכרתי שם עד שקיבלתי ראיון ואני זוכרת שהלכתי אליו ומיד התחברתי למרינה שראיינה אותי. ניסיתי להיות מקצועית אבל כל כך התרגשתי שפשוט הייתי אני והתחברנו. היא שאלה אותי מלא שאלות ואני הייתי בטוחה שעניתי נכון. ומשום מה בסוף הראיון אמרתי לה שאנחנו חייבות לדבר על הנראות של האינסטגרם שלה. והיא אמרה שהיא באמת התכוונה לשנות אותו. ויצא שדיברנו ב-20 דקות האחרונות על שינוי האינסטגרם שלה. זה היה מהשם."
ואו איזה אומץ! ואיך זה מרגיש לעבוד בחברה כל כך גדולה וחשובה?
"כשקיבלתי את העבודה הייתי על גג העולם. הייתי בת 25 וחשבתי שהכל מסתדר לי ואחרי כמה שבועות הקורונה החלה. קראו לנו להגיע לקחת את הדברים מהמשרד ואחר כך פשוט עבדנו מהבית. ככל שעבדתי יותר הם הרגישו שאני ממש מתאימה לווג. ווג הוא עיתון גדול ומוכר ובהתאם הוא צריך עובדים שמבינים אותו לעומק ויודעים איך להתנהל בהתאם לרוח המותג. ובאמת כשהעבירו אותי לעבוד רק בווג הייתי כל כך מרוצה. עבדתי שם לאורך כל הקורונה ומאז. התחלתי מלמטה והתקדמתי לאט לאט התחלתי כמפיקה של ביוטי סיקרט והיום היא כבר שלי, אני עושה הכל מפיקה, עורכת. והיום אני גם מביימת זה הצעד הבא שלי לביים יותר.
לפעמים אני צריכה עדיין בעצמי לעכל את זה. יוצא שאני סוגרת מפרסומים לעבודות ולא מאמינה שאני עושה את זה. אני פה כל כך הרבה זמן שהמשפחה שלי כבר לא מתרגשת מזה שאני מכירה מפורסמים. אני כן מזכירה לעצמי תמיד כמה מזל יש לי. ואני יודעת שאני מוכשרת ואני גאה בעבודה שאני עושה אבל גם יודעת שעבדתי קשה בשביל להגיע לאן שהגעתי."
ומה קרה בווג מאז המלחמה? האם יצא שקיבלת תגובות שליליות מקולגות בעבודה על התמיכה של בישראל?
"אני תמיד הייתי יהודייה גאה. כולם יודעים שאני לוקחת חופשות בחגים, בשבת אי אפשר לתפוס אותי ויש גבולות ברורים. ויש גם חשש שבתעשייה בה עובדים 24/7 אם לא אענה יקחו מישהו אחר. בהתחלה היה קשה אבל היום אני בטוחה בעצמי. אני יכולה להציב גבולות ויש אנשים שאני יכולה להגיד שאני לא מרגישה בנוח לעבוד איתם. ובכללי אני מרגישה שזה מקום מאוד מקבל."
את מרגישה שמה שקרה בשבועות האחרונים השפיע על היחסים שלך בעבודה?
"תמיד פרסמתי אצלי בעמודים תכנים פרו ישראלים אני גאה ולא מתביישת להביע עמדה. אני לא ישנה הרבה ובשמחת תורה פה כשראיתי שנועה תשבי בלייב פתחתי את זה ולאט לאט הבנתי מה קורה. חווינו פה מלחמות אבל היה ברור שמשהו שונה פה. צלצלנו למשפחה ולחברים שהיו בארץ וממש ניסינו לראות שכולם בסדר.
בימים הראשונים קיבלנו מייל רשמי מקונדה נאסט שהיה מאוד רשמי אבל הערכתי את זה. הוא לא הביע עמדה אבל כן תמך בעובדים היהודים. זה סביבה תאגידית אז זה היה חייב להיות בהתאם, אבל הוא היה מאוד הולם והגיוני למצב הם גינו את המתקפה של חמאס וכל מעשה טרור והציעו תמיכה פסיכולוגית."
והמשכת לפרסם?
"באופן אישי הרגשתי שזה הזמן שלי לפרסם דברים בעד ישראל ולהסביר את העובדות. הסברתי שאלו התחושות שלי כדי להבהיר שזה מגיע מנק המבט שלי. קיבלתי המון הודעות נאצה ואיומי מוות. בהתאם קיבלתי פי שלוש הודעות תמיכה. וזה ממש לא היה צפוי וממש חימם את הלב. וגם היו מעצבים ואנשי תעשייה שהודו לי על התמיכה שלי. אותי זה הפתיע כי לי היה ברור שזה הזמן לתמוך וברור שאני אפרסם."
ומה לגבי היחסים אם אלו שהביעו דעה אחרת?
"קרה שפניתי לאנשים שיצאו נגד ישראל והצלחנו לנהל שיח מאוד פורה על המצב. וקרה שפניתי לאנשים שלא רצו לשמוע ממני ואני לא אעבוד איתם יותר. אם הצלחתי לגרום לאדם אחד לחשוב או להבין את המצב טוב יותר אני שמחה. אני שמחה להגיד שהשיחות הכי טובות שהיו לי היו דווקא עם חברי הקהילה הגאה שהצלחתי להסביר להם את המשמעות של התמיכה שלהם. הייתי שמחה גם שחלק מהמפורסמים שעבדתי איתם שיתפו את מה שכתבתי והצלחתי לנצל את הפלטפורמה להוציא מידע חיובי החוצה."
הראיון שהיה אמור להיות בסביבות החצי שעה גלש לשעה וחצי ובמהלכו אפילו הספקנו כולן דרך הזום לשבת בממד באחת האזעקות. שמחנו לגלות שמהצד השני עומדת אישה צעירה שהיא השראה בפני עצמה. אישה שמעבירה הלאה בצורה מופתית את הערכים שלה ומובילה את התעשייה הבינלאומית בהמון הצלחה ואהבה למקצוע. וכן גם משתמשת בפלטפורמה שלה כדי להפיץ מידע הסברתי חשוב.
