בחודשים האחרון ואולי מאז המינוי ההוא באלכסנדר מקווין, רבים בתעשייה מדברים על בעיית הגיוון. וגרוע מכך בעיית המינויים שמפלה נשים ובני מיעוטים באופן סיסטמטי. אלא שרשימת המותגים המובילים בעולם המתפרסמת בימים האחרונים מוכיחה עד כמה האפליה שגויה. שכן בראש הרשימה, מתוך 5 המותגים המשפיעים בעולם, ב-3 עומדות נשים.
בשבועות האחרונים אנחנו רואים את חברי תעשיית האופנה מנסים להשמיע קול נגד אפליה מגמתית.
אנשי תעשייה, בעיקר הצעירים מנסים להשמיע קול ולהאיר את העובדה שבצמרת התעשייה אין שוויון אמיתי. איך נשים לא זוכות כמעט להתייחסות כאשר מדובר בקידומים ומינויים ואין בכלל מה לדבר על בני מיעוטים. "זה מעליב כל אישה שעובדת בתעשייה הזו, לא המינוי עצמו, אלא העובדה שיש פורטפוליו שלם אותו מובילים גברים". כך תיארה את תחושותיה מעצבת בתעשייה, למגזין 1Granary הבריטי יום לאחר המינוי המדובר. "אני חושבת שהרבה נשים מוותרות בגלל שהדרך בלתי אפשרית. המינוי הזה מוכיח את זה." אמרה מעצבת אחרת. מאז הפרסום ההוא ממשיך השיח להתקיים.
אותו מינוי ששבר את הכלים הוא זה של שון מקגיר. מקגיר היה ראש מחלקת רדי טו וור בבית האופנה ג'י דבליו אנדרסון כשקיבל את ההצעה לעמוד בראש בית האופנה אלכסנדר מקווין. ההודעה הגיע אחרי שבועות בהם התרוצצו שמועות על האדם הבא שיחליף את המעצבת שרה ברטון. זו שירשה את מקומו של מקווין לאחר שלקח את חייו.
אלא שבשבועות האחרונים אנחנו רואים את רשימת המותגים המובילים בעולם וב-5 המקומות הראשונים בתי אופנה בהובלת נשים.
רשימת המותגים המובילים בעולם לרבעון השלישי של 2023 התפרסמה ממש לא מזמן וחמש המקומות הראשונים בה לא מפתיעים. במקום הראשון, מיו מיו. מקום שני, לואווה. במקום השלישי פראדה. אל המקום הרביעי הגיע, בוטגה ונטה. ובמקום החמישי, ורסצ'ה. על פניו רשימה פחות או יותר ברור שכן בתי האופנה הללו עושים חייל בעונות האחרונות. וזוכים לכמות בלתי מוגבלת של אהדה ופרסום ברחבי העולם.
אלא שבהקשר שלנו, אפשר לומר כי על פי הרשימה הזו, מוכח כי בתי אופנה בהובלה נשית מצליחים יותר. מתוך 20 המותגים בעולם רק בארבע עומדות נשים. כאשר שלוש מהם נמצאים בטופ 5. הדוגמא הטובה ביותר אולי היא זו של בתי האופנה פראדה ומיו מיו. 2 בתי אופנה בראשם עומדת מיוצ'ה פראדה במשך עשורים וממשיכה עונה אחר עונה להוביל את החברה לרווחיות ואהדה יוצאת דופן. דבר שאפשר בהחלט לומר גם על בית האופנה ורסאצ'ה.
אבל למה למרות הממצאים ממשיכים לבחור במעצבים גברים לבנים ולא נותנים במה לנשים או בני מיעוטים?
אותה כתבה אותה ציינו קודם לכן של מגזין 1Granary הבריטי טוענת כי יש שלל תפיסות מוטעות בנוגע לשילוב נשים. הראשונה שבהן היא כמובן האימהות שעל פי רוב מונעת מראשי הקונגלומרטים למנות אותן שכן הן "לא יהיו מרוכזות בעבודה". תפיסה אחרת טוענת שמדובר במועדון גברים סגור אליו לא רוצים להכניס "זרות או זרים". עוד שואלת הכתבה האם הורגלנו כולנו לראות מעצב ראשי כגבר לבן ואולי זה מוטמע בנו כבר כחברה.
אך דבר אחד בטוח, העובדה כי רוב הנשים שהתראיינו אליה עשו זאת בעילום שם מוכיחה שהן מרגישות חסרות כוח בתעשייה. שהן חוששות לאבד את מקום עבודתן אם ישמיעו דעה ההולכת נגד "ההיגיון". יחד איתם גם בני המיעוטים השונים המרכיבים את התעשייה. מדהים שב-2023 עדיין רבים מפחדים או מראש לא מנסים בכלל להשמיע את קולם בעד השוויון. זה אומר משהו על "הקידמה" שחשבנו שאנו חיים בה.
