את פריט היד השנייה הראשון שלי קניתי כשהייתי בת 15. זה היה ג'ינס ליוויס 506. הוא היה ארוך עליי ברגליים ורחב עליי במותניים והזמנתי אותו דרך מוכרת באינסטגרם. מאז ועד היום, לרוב הבגדים שיש לי בארון לא הייתי צריכה לגזור טיקט. אחד התחביבים הגדולים עליי הוא לפשוט על הארונות של סבתא שלי. ללכת בבקרי שישי למכירות יד שנייה. לשווקים או להוסיף לווישליסט בדיפופ וב-The Real Real. כשהייתי צעירה יותר חשבתי שזה עושה אותי כל כך מיוחדת, אבל עברו כמה שנים מאז שהייתי בת 15, והדברים לא ככה היום.
היום, אני פשוט כמו כולם.
משפיעניות ישראליות כמו אניה מרטירוסוב ועמית קבילי פתחו השבוע עמודי אינסטגרם ייעודיים למכירת בגדים שלהן. אפליקציות היד השנייה מזנקות ומונפקות. URBAN OUTFITTERS, H&M ו-ASOS מוכרים בגדי יד שנייה אצלהן. הכל מסביבי מוכיח לי שלקנות יד שנייה זה סופר מיינסטרים. מקוממת על כך שסגנון הרכישה עליו ביססתי את האופי שלי כמה שנים, כבר לא שלי בלבד, התחלתי לחשוב למה הפופולריות העולה של אופנת יד שנייה גורמת לי, בניגוד לציפיות, לעקם פרצוף, למרות אהבתי הרבה לאופנה מקיימת והחשיבות שלה?
זה לא חדש, כמעט לכל טיקטוקרית יש קישור בביו לדיפופ שלה. כמעט כל נערה בתל אביב פתחה עמוד אינסטגרם לבגדים הישנים שלה. לא הרבה אחרי, נכנסו למגרש גם משפיעניות רשת. קהל היעד שלהן הוא העוקבים, שצמאים ומושפעים מכל אינפורמציה טרייה ואקטואלית על הנעשה בחיים שלהן. כשהן מוכרות את הבגדים שלהן לעוקבים – יש לעוקבים הזדמנות לחוות אספקט, קטן, בחיים של המשפיעניות אותן הם מעריצים, וזו בעצם הסיבה העיקרית לרכישה.
הלקוח רוכש מהן לא רק בגד, אלא הזדמנות להיות כמותן, לשדר משהו ממה שהן משדרות, לייצג משהו ממה שהן מייצגות. זה לא דבר שלילי, תמיד טוב לקחת השראה, וזה אפילו טבעי. ברור שאנחנו נעדיף לרכוש ממישהו שאנחנו מזדהים איתו, על פני ארגונים גדולים חסרי-פנים ללא אותנטיות. נכון?
אולי לא כל כך. ייצור אופנה מוזן מטרנדים, ואם יד שנייה זה טרנדי – גם היצרנים הגדולים מוצאים דרך לשלב את עצמם בשוק. וכנראה שאנחנו נרכוש גם מהם.
בתי האופנה בחרו להתייחס לאופנת יד שנייה כחברה ולא כאויבת. מספר מותגים החלו להשקיע באתרים ואפליקציות של יד שנייה כדי להסיט את תשומת הלב בחזרה אליהן. סטלה מקרטני הפכה למותג היוקרה הראשון ששיתף פעולה ב-The RealReal ב-2017. זאת על ידי הצעת זיכוי של 100 דולר לקניית המותג כאשר לקוחות מוכרים פריטים שלה באפליקציה. גם שיתוף פעולה בין ברברי ל-the real real העניק ללקוחות שמכרו פריטים של בית האופנה באפליקציה "חווית קנייה אישית" בחנויות בארה"ב.
איך זה משרת את היצרנים? הפריטים שלהם מקבלים חיי אלמוות.
תיק של ברברי שיכל לסיים את חייו באחד הארונות של המוכרת, חוזר להיות רלוונטי כשהוא נרכש בשנית. וחוזר לתחייה ברחובות ניו יורק על כתפה של הלקוחה. כך המוצר ממשיך לחיות ולבעוט. גם להוביל את המוכרות באפליקציות לרכישה נוספת מהמותג זה טרגוט מעולה. הרי אם קנית תיק של ברברי בעבר, סיכוי סביר שאת מחבבת את המותג. ובאם תינתן לך ההנחה, תקני תיק חדש.
אחרים החלו להתנסות בשוק יד שנייה בדרכים חדשות. מותגים נמוכים יותר כמו WEEKDAY מציעים באתר שלהם שירות מחדוש לבגדים אותם הם מוכרים. אפשר למסור להם בגדי מעצבים קטנים ופריטי וינטג' וארכיון. הם ממחדשים, שמים תגית שלהם על הבגד ומוכרים אותו בעצמם. אותו דבר עושים urban outfitters. ומותגים רבים מצטרפים לסצינה עם תוכניות דומות ביניהם – ASOS market place, Lulu Lemon, LEVIS.
ההרמוניה בין הישן וחדש מרגשת אותי באמת, אבל כשחושבים על זה יש פה בעיה
המותגים הגדולים בעצם לוקחים בגדי וינטג' שחלקם יוצרו בעבר על ידי מעצבים ואמנים, ו"מדביקות" את התווית שלהם על הפריט. חנויות גדולות שלולא הדבר היה טרנדי, ייתכן ולא היו הראשונות להיכנס לשוק היד שנייה.
עוד נקודה חשובה היא שבמקביל למכירת בגדי היד השנייה, מותגי האופנה לא משנים בפועל את המודלים העסקיים ושיטות הייצור שלהם. סיסטמת חידוש הבגדים היא רק גימיק כדי להישאר רלוונטיים. דוגמה טובה היא אפליקצית הבת של UO הנקראת NULLY. זו מאפשרת השכרה או מכירת בגדים של קבוצת UO. בעמוד הבית של האפליקציה, לצד ערכי הקיימות, מצוין שיש דרופ פריטים חדשים מדי שבוע במקום להישאר עם אותו האוסף – וזו די סתירה.
הסקשנים השוליים האלה באתר תחת הכותרת "יד שנייה ווינטג'" הם ניסיון של מותגים להשיג יח"צ טוב תוך מאמץ קטן מאוד כדי להרוויח אותו. או בעצם גרינוושינג.
אמנם חידוש בגדים והשכרה בהחלט במגמת עלייה, אך הם פועלים במקביל לייצור הליניארי המסורתי, כך שבמקום להאט את צריכת הבגדים, הטרנדיות שבדבר מעודדת את הצרכן לקנות יותר. מותגים גדולים לעולם לא יוכלו לטעון טענות אמיתיות על מעגליות כשהם ממשיכים לייצר מיליוני בגדים בשנה ללא סימן להאטה – לא משנה אם הם מנסים לאסוף ולמכור מחדש אחוז קטן של בגדים משומשים לצד זה.
אני אוהבת לקנות בגדי יד שנייה. אוהבת את הקסם שיש בנשמה שהפיח הבעלים הראשונים במוצר. לאן המוכרת המבוגרת שעומדת מולי בדוכן בשוק הלכה במגפיים שאני קונה ממנה? איזה חוויות היו לה איתם? אילו מראות ונופים הן ראו יחד? (קנייה בטוחה של המגפיים צפויה אם המוכרת תספר לי שהסתובבה איתן במילאנו בשנות ה-80)
ועם כמה שמגניב אותי שהקסם הזה הופך ליותר נגיש, לא הכל ירוק. גם בשוק הזה יש לנו בתור צרכנים אחריות, וחשוב לדעת ממי לרכוש. גם כשקונים בגדים מחודשים ממותג, לזכור את טביעת הרגל שלו, ואולי להעדיף לפנות למכירת יד שנייה מקומית.
