סמסטר קשה עבר על סטודנטים רבים שהחליפו את הקמפוסים בזום בתקופת סגר הקורונה. שנה קשה עוד יותר עברה על סטודנטים שלומדים תארים מעשיים שדורשים מהם נוכחות ועבודה פיזית בסדנאות עם חומרים שונים. המחלקה לצורפות ו אופנה בבצלאל היא אחת מהמחלקות הרבות שסיימו את השנה בצורה הכי לא צפויה שיש. הסטודנטים שזו הייתה השנה האחרונה שלהם, הכינו את קולקציות הגמר שלהם אבל לא כמו בשנים קודמות, הפעם הם היו צריכים להתגמש ולהמציא את עצמם מחדש בעולם בו היצירה משתנה ללא הרף והיא אינה יציבה.
השאלה שנשאלת כעת היא מה מקומה של אופנה בזמנים אלו? איך הופכים אותה לרלוונטית כשהכל מתנהל בצורה דיגטלית וההתחממות הגלובלית בשיאה? בחרתי להתמקד ב-4 סטודנטיות שמצליחות לענות על השאלות האלו בצורה מעוררת השראה בקולקציות הגמר שלהן…
#I_SAID_YES – ירדן ערוסי הפרויקט של הסטודנטית ירדן ערוסי צמח מתוך תחושותיה לתופעה התרבותית המתפתחת בעולם הרשתות החברתיות – תמונות טקסי הנישואין של בני גילה.
תופעה זו יוצרת אצלה תגובות סוטרות לסיטואציה – מצד אחד, ביקורת וציניות. ומנגד יש לה רצון וכמיהה להיות חלק מהחגיגה. אותן תמונות האירוסין אליהן ירדן מתייחסת, שואפות לייצג רגע מושלם, סמל למעמד, אך הן נטולות כל רומנטיקה או אינטימיות. ירדן מגחיכה את התופעה דרך עיצוב חדשני משלה לטבעות האירוסין. הן כמו התמונה האידיאלית – מוחצנות, מושכות ומסתירות בתוכן את סוד האירוסין, מתאמצות להביע אינטימיות.
אלמנט נוסף ביצירתה של ערוסי הוא הניסיון התמידי לייצג חיים יפים ומושלמים, נטולי כל פגם ברשתות. התקופה הנוכחית עימתה אותנו עם עצמנו. הרבה מחשבות, דיכאון ולפעמים גם חוסר מעש. אלה הביאו אותנו פעמים רבות להיכנס אל הרשתות החברתיות. לפעמים נדמה שאנשים עסוקים בבניית חיים ״מוצלחים״ במדיה הדיגיטלית יותר מאשר בחיים עצמם. בדומה לתופעת הצעות הנישואין הפומביות, הטומנות בחובן יחסים יותר מורכבים ממה שנגלה לעין. אנחנו כצופים, בוחרים להאמין לתמונה ורוצים להאמין שגם אנחנו נגשים את הפנטזיה הרומנטית הזו, בין אם היא נכונה או לא.
הנחיה: ירון רונן וטל פרנקל אלרואי אינסטגרם: yardenarusi@
Growth – אילת משיח הפרויקט המדהים של אילת משיח מבטא את השאיפה שלה (וגם שלי) לחיים המשלבים בין הטבע לאדם. בפרויקט, אילת מציגה פיתוח בר קיימא של סדרת פריטי לבוש המשקפים אפשרות לדו קיום בין הביוספרה והתרבות האנושית.
הפרויקט התפתח בשני מסלולים: האחד – מעבדת חומרים טבעיים בה היא רקחה, בישלה ומרחה על רשתות סינתטיות. השני – הנבטה. גידול נבטים על מצעים טבעיים ששורשיהם נרקמים אל תוך הרשתות הסינתטיות המתאחים איתן. המטרה הייתה להשתמש בטכניקות אלו לשימוש עצמי בבית, דרכן אנו לומדים להכיר בחשיבות הטבע ולצמוח איתו. משיח מתקדמת שלב אחד מעל לכל תעשיית הבר קיימא. במקום ליצור אופנה מתוך מחזור חומרים פלסטיים ומזהמים בלבד. היא מייצרת כבר מההתחלה פריטי אופנה שיוצרים סימביוזה בין חומרים אנ-אורגניים מעשי יד אדם לחומרים אורגניים – אלה יוצרים שילוב וחיבור ישיר בין הטבע לאדם בצורה כמעט הרמטית.
הנחיה: קלודט זורע אינסטגרם: eilatmashiah@
מי מסתתרת מאחורי הצעיף? מאי זרקאוי פרויקט מרגש וחשוב מאין כמותו בו חקרה זרקאוי בעבודתה את אפשרויות הביטוי לחופש, יופי, מגבלות, מתח, זהות, ודרכים לשקף אותן בלבישת הניקאב. הניקאב הוא יותר מפריט לבוש דתי מוסלמי, הוא מייצג גם אפשרות לשייכות חברתית ואינטלקטואלית.
שגרת החיים בחברה הערבית / פלסטינית מושפעת רבות ממדיניות הכיבוש. הדבר מוביל לייצור זהות מפוזרת בין ייצוגים של חופש למגבלות. השתרשות המצב משפיעה על טוהר הזהות הפלסטינית מבחינה חברתית ופוליטית. ה״פיזורים״ הללו יוצרים אנשים משני חלקים. זרקאוי עיצבה סדרת תכשיטי פנים המתפקדים כמסכות ומאפשרים מרחב קיום לחיים כפולים. הסדרה מאפשרת לאדם לבחור את הזהות שבה הוא רוצה להופיע מול העולם החיצון כך שהמהות הפנימית לא נפגעת והוא יכול להתקיים במקביל בין שני העולמות, האמיתי והמדומיין. העונד יכול להתאים את נוכחותו והתנהגותו לסביבה בה הוא נמצא ולהגדיר בעזרתה זהויות שונות בין אם חיצונית או פנימית.
הפרויקט מפרק את תדמית הניקאב ובכלל את הפרסונה הערבית פלסטינית בארץ ונותן חשיפה לזהות פנימית ואישית של כל אדם ואישה. הוא מאפשר חופש של זהות בכל סביבה וחברה בה הוא נמצא. אם פעמים רבות בגד או תכשיט מוציא מאיתנו זהות חדשה או נותן לנו ״הגדרה״ חדשה בעזרת חומר, זרקאוי עושה בדיוק ההפך ומשתמשת בצורה יוצאת דופן בתכשיטים שלה כדרך לחשוף את האדם בלי להסתתר תחת שכבות של חומר.
מנחה: שלי סתת-קומבור אינסטגרם: mai.jewllrydesign@
שבירת הכלים מוריה לוין-פולקהמרכיבים העיקריים של פרויקט זה הם כלי היודאיקה התעשייתים. מוריה לוין פולק בחרה את היודאיקה כיוון שהיא מסמלת עבורה את התלמוד הכתוב והקבוע לעומת התורה שבעל-פה, העוברת מדור לדור, ומאפשרת, לתפיסתה, לכל אדם למצוא את דרכו, אמונתו וחיבורו עם אלוהים.
באמצעות תהליכים של התכה, כדרור, משיכה וחיתוך היא החזירה את כלי היודאיקה התעשייתיים למצב של חומר גולמי ממנו יצרה תכשיטים בעבודת יד. צרפה בעמלנות פיסה לפיסה, רצועה לרצועה או חוט ההולך ונשזר. אופן היצירה שלה נוגע בשאלת השימוש החוזר בחומרי גלם בצורפות, מתוך כבוד לעבודה ולחומר בגלגוליו הקודמים. התכשיטים מכילים בתוכם אפשרויות להתפתחות, זאת ברוח התפיסה של מוריה את האמונה היהודית, כמערכת יחסים המתקיימת בין האדם לאלוהים. אמונה שמשנה צורה, מתעצבת ומתהווה בכל יום מחדש. בכך היא נותנת אינטרפרטציה משלה לאמונה. בעידן של הצפת מידע, אמונות, דעות וסגנונות חשיבה, הזיקה לדת היהודית משנה לעיתים תכופות את צורתה. אמנם אנשים רבים זנחו את האמונה, אבל ישנם גם אנשים רבים שדבקים בה והדרך שלהם להאמין משתנה מאדם לאדם בהתאם לתקופה.
בעבודתה הפכה מוריה את החיבור עם האל והאמונה היהודית לרלוונטית מתמיד, החומר נשאר זהה אך הוא משנה את צורתו. כך גם החיבור לאמונה אם זה בדרך בה אני מיישמת מסורת, בדרך בה אני מאמינה באלוהים או בחיבור האישי שלי בין היהדות,לאל ולמציאות בשטח.
מנחה: יעל טרגן אינסטגרם: moriahlep@
קולקציות אלו מחזקות יותר ויותר את נחיצות של האופנה והמגע בחומר. כפי שחווינו על בשרנו, החיים בצל הקורונה, ללא מגע בין בני אדם והמעבר החד לתקשורת דיגיטלית לקחו מאיתנו דבר חשוב מאוד. לקחו את רוח החיים, היצירה וההתקדמות. אותן קולקציות צמחו מתוך הקושי והמשבר האישי של כל אחת מהאמניות והן מוכיחות את המשמעות של אופנה ומה היא מסמלת בשביל כל אחד ואחת. אני רואה אופנה כאומנות בה אנו חיים. החומר שאני עוטה, עונדת, לובשת או נועלת יכול לשנות הרבה. החל ממצב הרוח שלי, לביטחון שלי ועד ללהפיח בי רוח חיים מחדש.
