החלטתי לעשות מכירת יד שנייה ולהיפטר מכל הבגדים שלי. טוב, אולי לא כל כל כל הבגדים שלי. אבל כמות יפה. בתור בת מן המניין, יש לי הרבה מהם. אפשר להגיד אפילו המון. בכל זאת, עבדתי בזארה במשך שש שנים, מה אני אגיד לכן, it was a wild ride. מעבר לעובדה שלעבוד במחלקת נשים בזארה זה טירוף בפני עצמו ברמת העבודה הפיזית שזו מצריכה. אך גם קבלת סחורה פעמיים בשבוע בממוצע עובדת לרעת כולם מבחינת החשיפה המתמדת לפריטים חדשים ו"לחשקים" אליהם.
אני בטוחה שתצליחו להתחבר לתחושה הזו של לחשוק בפריט מסוים. או ממש להיכנס לתוך חלום פנטזמטי על איך אתן הולכות לשלב אותו/הזהות החדשה שהוא הולך להעניק לכן ולגרום לכן להרגיש הכי שוות ומגניבות בעולם. תנסו לתאר את הקצב הבלתי פוסק של הפריטים החדשים שאתן רוצות בארונכן. מעגל אכזרי בלתי נגמר. עם ארון ומקומות אחסון מוגבלים בהחלט. וגם תקציב פיננסי מוגבל עוד יותר בתור מי שהייתה סטודנטית בתואר אינטנסיבי במשך שבע השנים האחרונות.
בנוסף למציאות האובייקטיבית של חשיפה מחודשת לפריטי אופנה, אני בטוחה שכבר ניחשתן שאני גם חובבת אופנה.
גם כשהייתי ילדה ענייה מרודה מצאתי דרכים להביע את הפאשניסטה שבי. אני זוכרת שכשהייתי בכיתה ז', אני וחברות שלי הלכנו לנקות בתים בחופש הגדול. וכך ביום הראשון של כיתה ח', לבשתי ג'ינס חדש של קרוקר. הוא היה בצבע כחול כהה וחוטי התפירה שעליו היו בצבע צהוב בוהק. לא הייתה גאה ממני והרגשתי הכי קולית שיש. יותר מזה, אני זוכרת שכהייתי ביסודי ניסיתי להכין כפכפי אצבע מקרטון שגזרתי מתוך שבלונה של נעלי בית שכבר היו לי. השחלתי חוטי תפירה בחורים שניקבתי במקומות המיועדים. ומיותר לציין, שזה היה כישלון חרוץ.
עוד גילוי קטן עליי, אני חסידה גדולה של יד שניה ווינטג'.
עוד מאז היותי נערה צעירה הייתי נוסעת לתל אביב (כשגרתי בחולון) בכדי לבקר בכל חנויות היד שנייה שמצאתי עליהן מידע באינטרנט (הרי לא היו להן רשתות חברתיות כמו היום). חברות שלי לא כל כך הבינו איך זה הגיוני ללבוש פריטים משומשים – "אולי מישהו מת בזה?", "אולי מישהו שזה היה שייך לו מת?" כל השאלות שלהן התרכזו בבעלים הקודמים של הפריט ובתאריך פטירתם משום מה. ככה או ככה, גם כרומנטיקנית חסרת תקנה אהבתי לדמיין למי היו שייכים פריטי הוינטג' שרכשתי ולהמציא לעצמי סיפורים שלמים עליהם בראש.
יותר מהעובדה כי פריטי יד שניה ווינטג' הם פריטים מיוחדים, יוצאי דופן ובעלי היסטוריה עשירה. במקרה של וינטג' לפחות, הם תמיד הביאו מנעד של קסם אל תוך חיי. אך יותר מהכל, אהבתי את חדוות החיפוש. הרי למצוא פריטים שווים ומעניינים באמת זה לא עניין של מה בכך. באופן כללי ובישראל בפרט. עוד לא עבר מספיק זמן כדי שיהיו כאן פריטי וינטג' רבים בדומה לאירופה או ארה"ב. לכן אהבתי לחפש, לפשפש ולגעת. כשהייתי מבקרת בחו"ל זו היתה חגיגה של ממש. הייתי מבקרת בכל חנויות ידי השנייה ווינטג' של העיר. ובכל אחת הייתי יכולה להיבלע ימים שלמים. בכל פריט וינטג' שמדדתי הייתי נשאבת לחיים אחרים. אותם שהוא חי פעם. דרך מישהו אחר שהיה בעליו.
איפושהו בשלהי שנת 2015 התחלתי בכל תקופה להיפרד מפריטים מהארון שלי.
בכל פעם קצת, אך בתדירות די גבוהה. אני זוכרת שהבאתי לזרה גמורה מהלימודים שק מלא בפריטים. לאחר מכן התחלתי להיפטר עוד קצת ועוד קצת, לתת לחברות או למכור. בערך באותן השנים גם תפסה תאוצה תנועת המינימליזם של הרגלי הצריכה. המונח שאול מתוך עולמות של אמנות, עיצוב, קולנוע, מוזיקה ועוד וכפי שמרמז שמו מתייחס לרוב לכל דבר שצומצם לערכו היסודי ביותר. האסכולה של הרגלי הצריכה דגלה בצריכה חכמה יותר, מחושבת יותר שתפחית את כמות ה-clatter המיותר בחיינו ותאפשר לנו ליצור מרחב מאפשר יותר תוך השיחרור מ"מירוץ העכברים" האימתני של הצריכה בו אנו נמצאים. בתור אדם סקרן, החשיבה הזו עניינה אותי.
צפיתי בהרבה חומרים בYouTube- של אנשים שאימצו את אורח החיים המינימליסטי ושמו על דגלם לקדם את האג'נדה הזו. הרעיון הכללי היה נחמד ואימצתי לחיקי חלקים ממנו אך בתור פסיכולוגית, תמיד השתדלתי להתרחק מדברים חד משמעיים. בדיוק באותה המידה שכשהייתי עושה צום לסירוגין עדיין הייתי מרשה לעצמי לשתות קפה עם חלב בין לבין ולא מחשיבה את זה.
באותה התקופה היה נראה שגם אם הייתי רוצה להתרחק מכל הסיפור המינימליסטי לא הייתי מצליחה שכן זו נהייתה Buzz word.
המדיה סיקרה את זה ללא סוף, הספר של מרי קונדו – "The life changing magic of tyding up” דובר בכל פינה. בהמשך גם עלתה סדרה בכיכובה בה היא מגיעה לבתים אמריקאים עמוסים וענקיים ובעדינותה היפנית מסדרת להם את החיים. מיותר לציין, שכל מי שמופיע בסדרה מלווה באשמה אדירה על כך שיש בבעלותו חפצים.
במידה פרדוקסלית מסויימת, ההפך הגמור קרה, מתוך הרצון להתמקד במה שחשוב היה מיקוד אובססיבי בצריכה "נכונה" שבמקרה זה כמה שיותר מועטה. איך בשנים האחרונות הרצון לחפצים יפים ולבתים גדולים הפך כמעט למגונה? אמנם לאנשים היו פחות דברים אך בזבזו את אותה כמות האנרגיה סביב הרעיון הרומנטי שמכרו להם במדיה –
You will own nothing and you will be happy
את זה לא אני אמרתי, אלא כבר ב-2017 בפגישה השנתית של ה-World Ecomomic Forum הם "חזו" את העתיד הצרכני של העולם עד 2030. שנאכל פחות בשר ונוכל להנות ממנו רק באירועים מיוחדים, רוב הדברים שבעבר היו בבעלותו אנחנו נשכור, כמו מכשירי חשמל למשל ובעיקר דברים שיתופיים. אני משתמשת בגרשיים במילה חזו מכיוון שיש נטייה לחשוב שמדובר ברעיון שמתאר את העתיד.השימוש במילה תיאור, מייצר עמדה פאסיבית, שהינה מדווחת בלבד על הקיים שמתרחש מכל האינרציה. המחשבה שרעיונות קומוניסטיים כמו שתוארו במפגש הזה הם כאלה שמתחוללים באופן טבעי כיד המקרה היא תמימה במקרה הטוב ובורה במקרה הרע. בתור מי שכל משפחתה חיה בברית המועצות תחת משטר קומוניסטי אני לא משתמש במילה הזו בקלות ראש. שכן גם בראש הכתבה על המפגש הזה מופיע הביטוי – "Global Agenda". בפעם האחרונה שאני בדקתי המילה אג'נדה מטרתה לתאר מטרות ואירועים לפי לוח זמן שאדם או קבוצה מעוניינים לקדם באופן אקטיבי.
העולם במקרה הולך למנגנונים שיתופיים? הרעיון שאנו בוחרים להחזיק בפחות דברים מגיע מבחירה אישית שלנו? מבלי שנשים לב, אין לנו כל כך הרבה דברים בבעלותנו כבר זמן מה. תעצרו רגע ותחשבו – מה יש בבעלותכם? האם יש בבעלותכם נכסים כלשהם? דירות? רכבים? ביטוח חיים? משהו בעל משמעות אמיתית? הדבר הכי יקר בבעלותי זה הקורקינט שלי שעלה לי 4,500 שקל. הנקודה שאני מנסה להדגיש היא שכל הרעיון המינימליסטי הוא מאוד רומנטי ויפה אך במציאות כבר מזמן אין לנו כלום וככל שהזמן עובר יהיה לנו מעט יותר ומעט יותר וזה לא במקרה ולא מבחירה פנימית.
המציאות האובייקטיבית היא שהכסף שלנו כבר כמעט ולא שווה דבר.
מאז שנות ה-70, הכסף שלנו לא מגובה בזהב. המשמעות של זה היא שאין חסם עליון ליצור שלו. אף אחד לא "חותם" עליו מה שנקרא. כלומר, אפשר להדפיס כמה שיותר ממנו. ומאז הבנק המרכזי של ארה"ב מדפיס דולרים כמו משוגע. מישהו אמר המשבר הכלכלי העולמי של 2008? לכו לראות “The Big Short”. בשלב זה הכסף שלנו הוא מה שנקרא – Paper money. באותה מידה יכולנו להחליף אותו בשטרות הצבעוניים של משחק המונופול שזרוק לנו איפושהו בבית. אנחנו חיים בזמנים של היפר אינפלציה ורק בשבוע האחרון מחיר הגז עלה ב-20 אחוז ביום אחד (!) שזה נתון הזוי במיוחד. אבל כמובן שאף אחד לא מדבר על זה, וכשידברו על זה יקראו לזה "משבר", כאילו הגיע בהפתעה משום מקום, כאילו ואנחנו חיים בעולם ספורדי ולא בעולם של דפוסים חוזרים ויחסי סיבה ותוצאה. העיקר נטפליקס הוציאו בשנה האחרונה עוד סרט על מינימליזם ואיך הוא הולך לשחרר את כולנו מעול החיים.
ובכל זאת, אני כותבת את המאמר הזה ערב המכירה הגדולה שאני עורכת מחר.
בה אני מתכננת למכור את מיטב פריטי ארוני שאספתי במשך שנים. גם אם אני בזה לרעיון המינימליסטי אני מאמינה ברעיון ההתארגנות מחדש. אז זה לא אומר שאני נפטרת לשם ה"להיפטר". אלא כמו שחברה שלי ג'ני אמרה ובצדק – אני עושה לארון שלי אופטימיזציה. במילים אחרות, הארון שלי בדירה קטן יותר ואין לי מקום להכל. למרות ההקדמה שלי בתחילת המאמר, אין לי בעיה להיפרד מחפצים. על אף היותי רומנטיקנית חסרת תקנה אני גם יודעת להיפרד רגשית כשהגיע הזמן. וכמו שאמר המשורר – הזמן הזה קורה מחר. הנשמה עוברת גלגולים בחיים, בשנתיים האחרונות אני עוברת גלגול מאוד משמעותי. כמו שהפרפר נפרד מהגולם שהיה משמעותי עבורו בעבר כך גם אני נפרדת מה"גלמים" שלי. ורוצה למסור אותם לפרפרים אחרים שזקוקים להם כעת.
לסיכומו של דבר, אני מאמינה כי לכל מחלוקת או סוגייה בחיים ישנו פתרון זהה – להתבונן פנימה ולהיות מודעים אליה. כבני אדם אנו חוקרים מלידה. ולכן כל מחשבה או פעולה שלנו כדאי להסתכל עליה בעיניים סקרניות; למה אני בוחר X? למה אני מרגיש Y? אני את החשבון נפש שלי עשיתי ואני הולכת להיפרד מחר מכל פריט בהכרת תודה. כמו שמרי קונדו לימדה אותי. מתוך שלמות של הבנה פנימית למה אני נפרדת מהחפצים שלי וסוגרת עם חלקם מעגל. ואתם?
