העולם כולו משתנה לנגד ענינו. ומנסה להתמודד עם מגוון המכשולים שהוצבו בפניו בשנים האחרונות. כך גם תעשיית האופנה הבינלאומית עוברת משבר. הפערים בין מנוע הכלכלה למנוע היצירה… גדלו. תפיסת ה"תגמולים" שלה השתנתה. ובהתאם אנחנו רואים איך מותגים ובתי אופנה גדולים עושים שינויים פנים ארגוניים שלא נראו קודם לכן. אבל מה גורם לגל העזיבות וההחלפות של מעצבי האופנה שאנחנו חווים כרגע?
בשנה האחרונה מעמד המעצב חווה שינויים דרמטיים בעקבות השינויים הגלובליים שאנחנו חווים.
תעשיית האופנה היא חלק בלתי נפרד מהעולם. גם אם יש מי שחושב כי היא מנותקת לחלוטין מהמציאות העכשווית. ואף רואה בה התעסקות שטחית בנראות חיצונית. מדובר במנוע כלכלי אדיר המוערך בכ-2.4 טריליון דולר. התעשייה הגלובלית מספקת תעסוקה עבור 12% מאוכלוסיית העולם עפ"י נתונים. ולא תתפלאו לשמוע שהאיש העשיר בעולם כיום הוא ברנרד ארנולט, הבעלים של הקונגלומרט "לואי ויטון מואט הנסי". או באנגלית… LVMH.
שינוי האקלים, האינפלציה, המלחמה באוקראינה, מגפת הקורונה ומשבר המלאים שנוצר בעקבותיה. כולם הוסיפו לחצים. אבל לא משנה אם מדובר בקשיים בשרשראות האספקה או משברים תדמיתיים מי שתמיד "חוטף" יהיה המעצב. זה שנחשב ל"מוביל המותג" גם אם בפועל הוא ממש אבל ממש לא אחראי. וכך הגענו ל-2022 בה מנכל"ים צריכים להוכיח שורות רווח, להתייעל ולהמשיך לגלגל טריליונים. כי כך העולם הקפיטליסטי עובד.
אז מה קורה כאשר מותג לא מרוויח כמצופה? מאבד מהאקסקלוסיביות שלו או חלילה מכך לא מייצר מספיק באזז?
מגיע (לרוב) גבר בעמדה גבוהה ומראה למעצב "המוביל" את הדרך החוצה. זו הסיבה שבעיני 2022 ו-2023 יזכרו כשנים בהם מעמד מעצב האופנה הקלאסי התחיל להתערער. זה התחיל עם שחרורו של ריקרדו טישי מברברי אחרי 5 שנים בהם על פי מותג "לא הצליח להחיות אותו". והמשיך בידיעה כי אלסנדרו מיקלה עוזב את גוצ'י למרות ההצלחה (הוא הצליח להביא את המותג למכירות של 9.7 מיליארד. אבל הם רצו 10). ומשם הידיעות המשיכו להיערם. האחרונה שבהם הייתה עזיבתו של ג'רמי סקוט מבית האופנה מוסקינו. אלא שהמשותף לכל המעצבים שהוזכרו למעלה היא תקופת הזמן בה היו במותג. גם אם בעלי המניות רצו משהו חדש, ניתן למעצבים הללו הזמן הדרוש להציג את החזון שלהם ולנסות להכניס למותג את כתב ידם.
ואז הגיעה הידיעה על מינויו של פארל וויליאמס לקריאייטיב דיירקטור של מחלקת הגברים בלואי ויטון. והתחדש השיח על תפקידו של מעצב בתעשיית האופנה. האם בוחרים המנכ"לים למנות אנשים מפורסמים במטרה למקסם רווחים? האם מעצב ראשי הוא כבר לא הטייטל הנכסף? ומה ההבדל בין קריאייטיב דירקטור למעצב בכלל? סטודנטים לעיצוב אופנה ברחבי העולם יצאו במחאה כי הצעד משנה את הפרדיגמה של התעשייה. וכמוהם גם אנשי התעשייה השתהו. האם ההגדרה הקלאסית של מעצב עומדת על סף תהום כמו שהם טוענים?
אלא שאז ראינו גם מעצבים אופנה צעירים ומוכשרים שקיבלו את המפתחות לבתי אופנה מוערכים.
הדבר הפיח תקווה בתעשייה. יש בתי אופנה שעדיין רוצים להתעמק… באופנה. ומוכנים לתת במה למי שלמדו, חיו ונשמו עיצוב מתחילתו ועד סופו. כך לדוגמא נבחר המעצב הצרפתי המוכשר לודוויג דה סנט סארין לעמוד בראש בית האופנה הבלגי אן דמולמיסטר. וכן גם רואיג'י וילסניור נחת בבית האופנה השוויצרי באלי. שניהם מעצבים שהקימו בתי אופנה עצמאים, הציגו מספר שנים וזכו להצלחה אדירה.
אך השמחה שלנו הייתה לשווא שכן שניהם בשבועיים האחרונים גם הודיעו כי הם עוזבים את המותגים המדוברים. אחרי תקופה של פחות משנה. בעוד לכל אחד הייתה סיבה (שאני לא קונה באופן אישי) נראה כי מדובר במגמה. בתי אופנה והמנהלים אותם לא מוכנים לחכות הם רוצים מכירות ובאזז, עכשיו. גם אם זה אומר שצריך להחליף מעצב אחרי עונה אחת (מוצלחת מאוד של סרין לדוגמא).
אז מה זה אומר? אם תשאלו אותי אנחנו רק בתחילתו של גל שיגדיר מחדש את התפקיד המוערך.
היעדר רווח הוא מה שגורם למעצבים לעזוב בתי אופנה גדולים אחרי עונה אחת. רובם דרך אגב לא עוזבים אלא מועזבים. אם לטוב או לשלילה זה נגלה רק בהמשך. אבל דבר אחד בטוח מגמות השינוי העולמיות מחלחלות אל התעשייה ומעמיסות לחצים שהופכים את האומנות לנזילה. ואם חשבנו שזאת תהיה התקופה בה נראה שינוי חיובי וערכי, נראה כי התבדינו.
