כשהיתי ילדה קטנה, חלקתי את חדר השינה שלי עם אחי הצעיר. כיוון שחלקנו גם ארון, הבגדים שלו התערבבו בשלי, ואלוהים יודע איך החיים היו קלים יותר אז כשקמתי בבוקר ולבשתי כל מה שבא ליד. כן, גם בגדים שלו. כשבגרנו עברנו בית וכל אחד זכה לחדר משלו, ממלכה פרטית ששייכת רק לו. הארון התרחב ואיתו גם המגוון של הבגדים.
משנים ארוכות של בגדים ורודים עברתי ישירות לסטייל גראנג' מלא צבע שחור, גרביונים דקים וחולצות מטאל שהומרו בחצאיות בוהמיות מתנפנפות, חולצות גזורות וגרביים עם סנדלי שורש. הסנדלים נזרקו ובמקומן הגיעה האובססיה לבגדים מיוחדים שלא משחררת ממני עד היום. בגדי וינטג' ויד שניה בשלל ריחות שונים שרק עכשיו יצאו משקיות כחולות ענקיות ותעשייתיות, אשר בחרתי בקפידה בחנות ענקית בפרברי לונדון – וממוקמת מתחת למסילת רכבת. ווסט דנים כחול ממוחזר שמשובץ בגווני ג'ינס שונים, שעלה לי פאונד אחד בבוטיק שכוח אל ומעולם לא ידעתי לאיזו תקופת זמן הוא שייך. הרעיון של ביגוד על זמני תפס אותי חזק בחולצה שלי ולא משחרר מאז.
או נגיד היום הגשום ההוא בדצמבר לפני כמה שנים, כשזה היה יום ההולדת שלי והיתי מדוכאת מאד.
נסעתי עם אמא שלי ליריד "מתלבשות על זה" בגני התערוכה בתל אביב, יריד מדהים שמתקיים כבר שנים ובו ניתן לקנות אלפי פריטים,בגדים ואקססוריז של מעצבים ישראליים, כשהכל תרומה למרכז לנפגעות תקיפה מינית בת"א. כשנכנסתי לחלל העצום עם המוזיקה הרועשת, חטפתי כל מה שבא ליד כי ידעתי שזו הזדמנות של פעם בשנה למצוא פריט לבוש חדש שיעשה לי שמח על הלב. ושם בקצה ההאנגר, בין ערימת נשים שמודדות נעליים וזורקות גרביים באוויר הן חיכו לי: נעלי עור גבוהות עם שרוכים בצבע בורדו-אדום של טבע נאות, הנעליים הכי יפות שיכלתי לקנות לעצמי ליום הולדת.
אני אוהבת לצוד אחר הפיס הייחודי הבא שלי, זה שהולך להשאר איתי בכל ארון שיהיה לי, לא משנה כמה בתים אעבור בחיי.
הארון בגדים שלי הפך ליומן האישי שלי ובו תיעדתי את כל המחשבות, רעיונות והשראות שצצו לי. גם היסטוריה אישית תלויה לי על הקולב, רגעים טובים ופחות טובים בחיים. שיברון לב, טיול בחו"ל, דייט ראשון, ימים של חרדה. לכל חולצה, ג'קט, נעל, גרביון, גרב או מכנס יש סיפור: כזה שמלווה את הסיבה שהוא נמצא שם, כזה שמזכיר לי למה הוא פה.
"אין לי מה ללבוש" הוא משפט שמסמל יותר מרק ביטוי- הוא מתמצת את כל מה שמוצפים בו כרגע ואת הלך הרוח. הוא משפט שבדרך כלל מגיע מול המראה, כשהמחשבות על בטחון עצמי, סטייל, דימוי גוף, צרכים אישיים ורגשות נפגשים באותה צומת דרכים. כשהתגייסתי לצה"ל חשבתי שיוקל לי, אלבש את אותם בגדים במשך שנתיים ולא אתעסק בארון הזה ובשינויים שהוא מעביר אותי ואיתי. בפועל מצאתי את עצמי כפילה של כל אחת ברדיוס שלי שהיא במדים, גובה 1.60 ושיערה בלונדיני.
אז בסופ"שים, כשיכלתי להעלות את הראש מעל פני המים, מרחתי לק שחור ל-48 שעות בלבד,הקצנתי את האאוטפיטים שבחרתי ודבקתי בשוני שלי. סופ"ש אחד אני טוויגי, סופ"ש אחר אני פארה פוסט. הארון בגדים שלי היה למחסן התלבושות הפרטי שלי והיתי השחקנית שכל ערב מגלמת על הבמה דמות אחרת.
כשהשתחררתי מהצבא ומהמלתחה היומיומית והאחידה שליוותה אותי, הפנטזיה והמציאות התערבבו.
הבטתי במראה ולא חיפשתי אייקוני אופנה או מקורות השראה- ראיתי את עצמי. את הסיפורים שאני לובשת והרעיונות שאני נושאת.
