התצוגה של בוגרי ובוגרות שנקר בשבוע האופנה (כמעט) סגרה את הערב, ואת השבוע, בטון של דחיפות אומנותית שניתן לחוש רק על פני השטח ובמרחב יצירתי בועט. היה בה הכל: סיבות טובות לעצב, מגוון מרהיב, ושואו ענק
כפי שכבר נאמר, דובר ושוחח על ידי ממש כולם – השנה שבוע האופנה לא היה במימון ממשלתי. יש המון מה להגיד על זה, אבל התוצאה היא שעל מנת לקיים את שבוע האופנה, הפרויקט נזקק לתורמים ומשאבים מארגונים שונים. התוצאה היא אג'נדות מכאן ולשם שהתאגדו כולן לטובת הפרסומאות, הבגדים, והבמה המעולה הזו להעלאת מודעות לנושאים חשובים שלא נמצאים על סדר היום הציבורי. התוצאה היא מסרים חברתיים חשובים שמצאו את דרכם בסביבה הלבושה היטב הזו וקיבלו ביטוי בתצוגות השונות. גם בתצוגה של שנקר.
טרם התצוגה, עלתה לדבר בר לוי, יו"ר ועד המנהל של הבית של בר, עמותה הפועלת לקידום בריאות האישה באמצעות העלאת הסרטנים הגניקולוגיים לסדר היום הישראלי, הנגשת מידע לשם מניעה וגילוי מוקדם.
בר לוי היא ביתה של מעצבת האופנה שרית רוזנברג-לוי ז"ל, שנפטרה מסרטן הרחם. שרית היא בת לאם שנפטרה מסרטן השד, וסבתה נפטרה מסרטן השחלות. מה שהופך את בר לדור רביעי למחלות שנפטרות מהן נשים. משימת חייה היא למנוע את האובדן הבא.
המניעה הזו אפשרית – אם נלך להיבדק, אם נקפיד לשוחח על כך עם חברות שלנו, אם נפתח מודעות לגוף שלנו ואם הרפואה הציבורית תעשה ככל שביכולתה לקדם רפואה עבור נשים. סרטן צוואר הרחם למשל, שגובה את חייהן של 250 אלף נשים כל שנה מסביב לעולם, ניתן למניעה. שיעור התחלואה בסרטן צוואר הרחם משתנה מאזור לאזור ותלוי במידה רבה במצב הסוציו אקונומי של התושבות. ככל שגוברת המודעות לתסמיניו, והחיסון אליו נגיש – כך הסיכויים שלנו לצמצם אותו ואת נזקיו. (הנתונים מתוך אתר כללית).
גלית גוטמן, שחשפה את התמודדותה עם נגעים טרום-סרטניים בצוואר הרחם, צעדה על המסלול עם בגד בצבע גוף שעליו כתוב "לכו להיבדק". אחריה צעדו דוגמניות מחלימות עם דגמי המעצבים של שנקר – ביניהן אלה מזור, שהחלימה מסרטן צוואר הרחם ב-2021, ווניה בן חור פאר, שהחלימה מסרטן צוואר הרחם בשנת 2020. וניה היא גם ממייסדות "הבית של בר".
הדוגמניות המחלימות צעדו בין שאר הדוגמנים והדוגמניות שלבשו את עיצוביהם של בוגרי שנקר.
המשמעות היא, תצוגה שבה כמעט כל בגד עשוי בידי מעצב אחר, חומרים אחרים, שיטות וסגנונות. כיאה לדור מעצבים צעירים, ניכרו מוטיבים של תלת-מימד, טכנולוגיות חדשות, Y2K, ומגוון אדיר של דוגמניות ודוגמנים בגבהים, גזרות, שיער ומגזרים. המון המון מרד, אנרגיות של מחאה והתנגדות הורגשו בתצוגה, ניסיונות ומחשבות על יציאה מגבולות הגזרה ובחינה מחודשת של מקוריות.
אם לחשוב על התצוגה כולה – מנאומה של בר לוי הנהדרת ועד רגע הסיום שבו הבוגרות והבוגרים חגגו על המסלול, מה שמאחד את הגורמים השונים יחד הייתה תחושת שליחות אופנתית שלוותה במוזיקה מעולה. התצוגה כולה, שנדמה שעסקה בנורמות ובאפשרות לחתור תחתן, לוותה ברמיקס מדהים ואנרגטי שכלל בתוכו רצף היפ הופ מחאתי המתפרש על מסורת ארוכת שנים.
כאמור, גם השירים שנבחרו משתתפים באירועים שונים ומגוונים בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות.
בין השירים בלט FREEDOM של ביונסה, שעוסק בהשתחררות משלשלאות נראות ובלתי נראות שמגבילות אותנו. Power to the People של ג'ון לנון, שהוא מעין המנון אושר אדיר ועוצמה שקוראת להעברת הכוח מהשליט לנשלטים. BORDERS של MIA, שיש לו קליפ מצמרר ובעיקר מדבר על סחר בינלאומי בבני אדם, בגבולות הגאוגרפיים באנשים התקועים ביניהם. ואיך אפשר לשכוח את The Revolution Will Not Be Televised, שירו האיקוני של גיל סקוט הרון שזכה לאינסוף עיבודים והתייחסויות בתרבות העכשווית. שירו של הרון מדבר על השתתפות במחאה לעומת עמידה מהצד – בדיוק מה שייחד את התצוגה של שנקר, שהפכה, איכשהו, כל אחד ואחת בקהל לשותפות ושותפים לפרויקט האנושי המרהיב הזה.
בסוף הערב, שוחחתי קצת עם בר לוי, שנאמה בתחילת התצוגה. על הקשר בין אופנה ובין הפעילות היום יומית החשובה שלה, היא אמרה: "אופנה זו הדרך שלנו לבטא את עצמנו וחשוב שנדאג לעצמנו. אם נבטא את הצורך לדאוג לעצמנו ואחת לשנייה, עשינו את שלנו, ולכן אופנה מצילה חיים.". וזו בדיוק תחושת הדחיפות האופנתית שנתנה את הטון לתצוגה של שנקר.
