בחודש האופנה האחרון ראינו בתי אופנה מציגים קולקציות בכורה שנוצרו על ידי הקריאטייב דירקטורים חדשים. בכל פעם מחדש ההד התקשורתי שנוצר גדול. אבל הביקורת הקטלנית מצד הגולשים ברשתות החברתיות גדולה אף יותר. אבל האם בכלל אפשר לגזור את דינו של מעצב לאחר קולקציה אחת? ומה בכלל ההשפעה של התגובות ברשת?
2023 היתה השנה בה תעשיית האופנה הבינלאומית חטפה סטירה מצלצלת. סטירה שהובילה לאינספור שינויים, עזיבות ואפילו סקנדלים.
קחו לדוגמא את המינוי של שון מק'גיר שעליו נדבר גם בהמשך. בשנים האחרונות מרענן הקונגלומרט קרינג את תמהיל המעצבים הראשיים שלו. בשנתיים האחרונות קרינג קיבלה את ההחלטה להחליף כ-3 מעצבים בבתי אופנה ששבעלותה. וכך התמנו 3 גברים לבנים לעמוד בתפקיד הראשי ביותר בתעשייה. סאבטו דה סרנו בגוצ׳י. מתיו בלייזי בבוטגה ונטה. וכן גם שון מקגיר באלכסנדר מקווין. המינויים הללו הובילו לסערה ברשתות החברתיות והמון ביקורת שלילית.
בכל אחד מהמקרים חיכו הלקוחות או הגולשים לראות האם אותם מינוים בכלל ישתלמו לקונגלמורט.
או במילים אחרות, הגולשים חיכו לקרוע לגזרים כל דבר שייקרה לדרכם. ראינו את זה קורה לסבטו דה סרנו. שאת הקולקציה הקודמת והראשונה שלו מיהרו ברשת להשמיץ ואפילו היו קריאות להספיד את המותג. רבים, (וגם אני) הרגישו שהקולקציה לא הייתה עד הסוף. שהכל היה גולמי, ממוחזר או מצועצע. גם במקרה של טום פורד הייתה תחושה שאנחנו משחזרים ולא ממציאים מחדש. אבל על דבר אחד היה קונצנזוס – צריך לתת למעצב הרבה יותר מעונה אחת.
אותו קונצנזוס התנפץ בימים האחרונים לאחר תצוגת הבכורה של שון מק'גיר לבית האופנה אלכסנדר מקווין.
הרשת יכולה להיות נבזית אבל במקרה של מק'גיר היה מדובר בלינץ' של ממש. מראש, להיכנס לבית האופנה של אחד המעצבים המשפיעים והחשובים (בעיני לפחות) של המאה, זה סיכון. גם שרה ברטון שהייתה בת טיפוחיו לא הצליחה בעיני לעשות מקווין. אבל לא ראיתם אנשים ברחובות עם קלשונים כמו במקרה של מק'גיר. מהרגע שנגמרה התצוגה והחלו האימג'ים לזלוג לרשת התחוללה מהומה בלתי נתפסת.
בעוד הסיקור העיתונאי היה חלוק או שלילי אך מכבד. ברשת ירדו הגולשים לפסים מבזים. "אם לי לא היה מת, הוא היה לוקח את חייו שוב היום" כתב גולש אחד. "זו הייתה קולקציית גמר לא מוצלחת. אף סטודנט לא היה מעיז להציג כזו קולקציה" כתבה גולשת אחרת. "תצוגה של חנות יד שניה במרכז המסחרי של השכונה" כתבה אחרת. ואלו עוד התגובות הנעימות. רבות מהן היו ארוכות, מזלזלות ואף משפילות.
וכך אנחנו מגיעים שוב לאותה נקודה ושאלה – האם אופנה בכלל שייכת לכלל?
נשים את הביקורת על התצוגה בצד. אם תשאלו אותי המקרה מייצג רעילות וקיצוניות שמייצגת את פני החברה כולה. עוד סיטואציה בה נלקחת עבודתו של אמן והופכת בעל כורחה למוקד שנאה מתפרצת. פרקטיקה חוזרת של בריונות רשת ושנאה שבתעשיית האופנה נראית כאילו "הגיוניות" כי מדובר כמובן בביקורת. והרי כל התעשייה הזו בנויה על ביקורת לא? אבל תעשיית האופנה, לא משנה כמה נרצה לחשוב, לא שייכת לכלל. וגם לא עבודתו של לי אלכסנדר מקווין. אותו מעצב שלא יצר בגדים להמונים, שהקולקציות שלו פנו לאחוז בודד של צרכנים. אותו אחד שסבל מאוד מיחס דומה.
אם נחזור צעד אחד אחורה זה מעניין דווקא לראות איך הקולקצייה השניה של סבטו בגוצ'י התקבלה. באהבה ואפילו הערכה. אחרי 2 קולקציות אנשים הצליחו לראות את הכיוון והוויז'ן המבצבץ של המעצב. לדעתי שווה לכולנו לחשוב יותר על מה שאנחנו מקלידים. אה ולא להתיימר להיות אנה וינטור. משום מה אני בטוחה שהנייסיון של מקג'יר בתעשייה גדול משל כל המגיבים גם יחד.
