השבוע סימל את הרגע הגדול של שני מעצבי אופנה אנונימיים יחסית, סבטו דה סרנו ופיטר הוקינגס. שני המעצבים זכו לשלל כותרות ופרסומים כאשר קיבלו את המפתחות לבתי האופנה גוצ'י וטום פורד. ובהתאם הציפייה לתצוגות הבכורה שלהם הייתה בשמיים. אלא ששניהם, בחרו קו דומה – לא לחדש. אז מה קרה שם?
בשנה האחרונה ראינו שלל בתי אופנה מחליפים מעצבים ראשיים כמו גרביים.
העולם כולו חווה משבר בשנים האחרונות ובהתאם נראה כי תעשיית האופנה עדיין מנסה לנתב את עצמה מחוץ לצרה. היא חוותה המון מכשולים והפערים בין מנוע הכלכלה למנוע היצירה שבה גדלו. כך אנחנו רואים איך מותגים ובתי אופנה גדולים עושים שינויים פנים ארגוניים שלא נראו קודם לכן. ואין ספור מעצבים, בעלי מקצוע ואפילו חברי דירקטוריון מוחלפים ומתחלפים ללא הרף.
שני "שינויים" כאלו שטלטלו את השוק היו העזבתו של אלסנדרו מיקאלה מגוצ'י וכן גם המכירה של טום פורד לאסתי לאודר. את הראשון אף אחד לא צפה, שכן תחת מיקאלה הצליח בית האופנה גוצ'י להיוולד מחדש ולהפוך לנחשק ביותר בשוק. ואת השני אף אחד לא צפה, כי בינינו? טום פורד לא היה בכותרות ואף אחד לא חשב שמישהו יקנה אותו בסכום אסטרונומי ועוד שאז יבחר לפרוש.
אז את מי ממנים לתפקידים הראשיים של שני בתי האופנה החשובים, שבשניהם עמד פעם גם פורד?
בצעד שדווקא הערכתי מאוד בחרו שתי החברות למנות את היורשים. צעד מוערך וחשוב בתעשייה שמקדשת לאחרונה "אנשים מבחוץ". בבית האופנה האיטלקי גוצ'י קיבל את המושכות סבטו דה סרנו שעבד במותג מעל עשור והתקדם אט אט בשרשרת הפיקוד. וכך גם בבית האופנה טום פורד, בן טיפוחיו של המעצב פיטר הוקינגס קיבל את התואר הנכסף. כמי שגדלו וצמחו בתוך בתי האופנה היה ברור שהם יביאו משהו חדש. אבל כזה שהוא ב-100% הדי אן איי של המותג. הלוא הם עצמם – הדי אן אי של המותג.
חודשים עברו והגענו לשבוע הגדול. סבטו בחר למחוק את האינסטגרם כדי להתחיל מחדש ולפזר את המילה אנקורה (שם התצוגה וגם המילה "שוב". יעני גוצ'י שוב. יעני מייק גוצ'י גרייט אגיין) בכל מקום. לא כמוהו הוקינגס שמר על שקט. סבטו הוציא מכתב ארוך שמסביר איך הקולקציה היא המהות שלו, האהבה שלו לאיטליה. ושוב בטום פורד – שקט. אפשר לנחש כי אחד פיתח צפייה גדולה יותר עבורנו מהשני. ושאכן לשתיהן חיכיתי מאוד.
אך שניהם בחרו לשחק אותה בטוח ואכזבו אותי ורבים בעולם בטירוף. שניהם גם… עשו טום פורד.
אתחיל ואומר שבעיני קולקציה אחת לא יכולה בשום שלב להעביר את המסר / עשייה / שינוי של מעצב בית האופנה החדש. יש לתת זמן, מקום וחופש יצירה כדי באמת לראות ולהראות את הכישורים שלך. קולקציה ראשונה יכולה בהחלט לתת את הטון. אבל שוב היא רק הבסיס. כך בהתאם לא ציפיתי לאלכסנדר מקווין. וגם לא ללודוויג דה סנט סארין (שהפציץ, נתן טון והביא את השפה שלו) בקולקציה אחת באן דמולמיסטר. אבל ציפיתי ליותר. כי בתכלס – לקחת פרטי ארכיון של המותג ולשנות אותם קצת גם קים קרדשיאן הצליחה לעשות בדולצ'ה וגאבנה.
שני המעצבים המוכשרים הלכו על בטוח, עצבו את מה שהתעשייה מייצרת כרגע בכמויות ונשענו על הגזרות והמראות המוצלחים מהעבר. כולם, של פורד. ולמרות שמדובר בקולקציה אחת – שתיהן לא טובות. ממוחזרות וחסרות מעוף. אם זה מכתב האהבה של סאבטו לאיטליה, כנראה שהוא שונא אותה. אבל ממש ממש שונא אותה. לעומתו מה שעצבן אותי בפיטר היה בעיקר העובדה שהוא בחר להגיע לתצוגת הבכורה שלו בטום פורד כשהוא לבוש ונראה כמו… טום פורד. טוב וגם שהוא סירס את הסקסיות הכל כך מזוהה עם המותג. מאחד אני עוד מצפה לדברים גדולים מעניין אם תנחשו על מי אני מהמרת.
