*כתבה זו מסקרת נושאים קשים מנשוא אך תמנע מפרטים גרפיים כמה שניתן. היא סובבת ועוסקת באלימות מגדרית ומינית, אך אינה מביאה את העדויות כפי שסופרו בוובינר. מטרתה להעלות למודעות את פשעי ה-7 באוקטובר הלא מדוברים ולהפיץ את הבשורה על הפעילות ברחבי העולם שמבקשת – לא עוד.
פרופ' יפעת ביטון, משפטנית ונשיאת מכללת אחוה שעוסקת כבר עשרות שנים בחקר אלימות ואלימות מינית נגד נשים, הסבירה בראיון לכתבה חשובה של מרב סבר בישראל היום: "קורבנות של אונס בזירות מהסוג של 7 באוקטובר, בסביבה שבה האונס מיועד לשרת מטרה של השפלה לאומית, לרוב לא שורדות כדי לספר את סיפורן. אנו נחושות, למענן, לתת קול לזעקתן כדי שייעשה צדק עימן. צדק כזה צריך ויכול להיעשות ברמה ההיסטורית והמשפטית, הן במישור הפלילי, הן באזרחי, הן בזירה הלאומית והן בזירה הבינלאומית".
למול ההכחשה של אותה אלימות, שגם ככה הבושה והאשמה אופפת את קורבנותיה בעתות שגרה, מומחיות נקראות לדגל.
בהקשר זה התקיים בשבוע שעבר הוובינר הבינלאומי באנגלית The Unspeakable Terror – Gender Based Violence on October 7 של אוניברסיטת הרווארד. הוא אורגן על ידי החברה היהודית של בית הספר לרפואה, משפטים ועסקים באוניברסיטה (Maimonides Society) ואכן נפתח בהצהרתה של קאמי תוסי, סטודנטית שעונדת בסרטון עגיל עם מגן דוד תלוי עליו, שעומדת בראש הארגון.
את המפגש הנחתה דר' אליזבת גופברג, פרופסור לרפואה ופסיכיאטריה בבית הספר לרפואה בהרווארד ומנהלת הפיתוח המקצועי והאקדמי בברית הבריאות של קיימברידג'. מלבדה השתתפו בפאנל ארבע נשים מרשימות ומעוררות תקווה – ד"ר כוכב אלקיים־לוי, מומחית למשפט בינלאומי ולזכויות אדם ומגדר מהאוניברסיטה העברית, שהקימה תוך 8 ימים מהמתקפה על ישראל נציבות משפטניות ומומחיות בינלאומיות שנקראת "הנציבות האזרחית לעניין פשעי חמאס נגד נשים וילדים באירועי 7 באוקטובר". פרופ׳ רות הלפרין־קדרי, ראש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר אילן, חברה וסגנית נשיאת ועדת האו"ם לשעבר לביעור אפליה נגד נשים (CEDAW), שכעת מגייסת את כל ניסיונה המקצועי כדי לעבוד בנושא, ומשתפת פעולה עם הנציבות בזירה הבינלאומית, במטרה ליידע את העולם בזוועות שעברו נשים במדינת ישראל ולהניע לפעולה. ד"ר דבורה באומן, חוקרת, רופאה, גניקולוגית בכירה ומנהלת מרכז "בת עמי" לנפגעות תקיפה מינית בבית חולים הדסה, ואורית סוליציאנו.
הכנס נפתח בהסבר בסיסי וחשוב – מהי אלימות מבוססת מגדר, ומהם הביטויים הייחודיים לה בזמן מלחמה.
אלימות מינית, מסבירה באומן, היא ביצוע אקט מיני שלא בהסכמה. כולל הטרדה, שאינה כוללת מגע פיזי. תקיפה מינית לעומת זאת, היא מפרטת, מערבת מגע פיזי – בין היתר, אונס. התעללות מינית בילדים נקראת כך מכיוון והיא מערבת התעללות וניצול של תמימותם, בעוד אינם ואינן יכולות להבין את הנעשה, ולעיתים גם לא יודעים שמדובר במעשה חריג. אחת משלוש נשים חווה הטרדה או תקיפה מינית, כנ"ל לאחד מתוך שישה גברים בוגרים. באומן מדגישה שהטרדה או תקיפה מינית, אלימות מינית בכללותה, אינה אקט של אהבה והפגנת חיבה. אלא מעשה אלים ואנוכי שמכריח התעלמות מוחלטת מהקורבן, מהצד השני, מהצרכים שלו או שלה.
אלימות מבוססת מגדר במלחמה, היא מספרת, קיימת מאות שנים. יש עדויות אליה גם במלחמת טרויה. ההסברים לכך רבים – נשים הן סמל לביטחון ובטיחות, סמל לבית, תקיפה של גופן מהווה סמל של הרס האומה האויבת. רעיון נוסף, עתיק יותר, הוא שהשמדת נשים משמעותה השמדת יכולת ההמשכיות של האומה. בהקשר של ה-7 באוקטובר, באומן מזכירה שישנן ראיות לכך שחמאס, ג'יהאד איסלאמי ומשתתפי התקיפה קיבלו הוראות ואישור מהאימאמים ומנהיגים דתיים ורוחניים, אישור חריג, שכן אין אישור שכזה באף דת, לתקוף ולחבל בגופן של נשים וילדים, במטרה לזרוע הרס ופחד באוכלוסיה הישראלית הכוללת.
בהמשך פונה גופברג לאלקיים לוי – ושואלת אותה, מדוע הקימה את הנציבות האזרחית לפשעי חמאס נגד נשים וילדים ב-7 באוקטובר?
כוכב מודה על השאלה, ומתחילה את דבריה בנימה אישית – "הלוואי שלא היינו צריכות להיות כאן" (תרגום חופשי). בעוד היא יודעת שאלפים צופים בה, ואלפים עתידות ועתידים לצפות בהקלטה של הוובינר, היא פותחת במחווה שסבתה לימדה אותה לבצע לפני רגעים חשובים בחיים. היא מדליקה נר ומתפללת – היא מתפללת שיהיה לה את הכוח לדבר עבור הקורבנות, ומתפללת לשלומם ולשלומן של החטופים והחטופות בעזה – ילדים, תינוקות, נשים וגברים.
את הנציבות היא הקימה כאמור ביום השמיני למלחמה, באין ברירה, לאור העדויות המחרידות והידיעות שהצטברו לגבי פשעים איומים שביצעו חמאס והמרצחים ב-7 באוקטובר כנגד נשים וילדים. סרטונים שעלו בזמן אמת הציגו עבירות חמורות של חוקים בינלאומיים, ולמרות זאת, כמעט ושום הכרה בינלאומית בפשעים אלו נאמרה במפורש או ננקטה על ידי ארגוני האו"ם השונים וארגוני זכויות אדם בכלל. שום גינוי ספציפי המתייחס לפשעים מבוססי מגדר לא פורסם למרות שחלקו תועד ועלה לרשת בזמן אמת.
הנציבות שמה לעצמה מספר מטרות מרכזיות והראשונה בהן היא לקרוא לפעולה והנעה לפעולה וגינוי של ארגוני זכויות אדם, נשים וילדים בעולם.
בנוסף, הנציבות שמה לה למטרה לאסוף תיעודים, לקטלג ולארגן אותם ולהביא לתשומת ליבה של הקהילה הבינלאומית. מאז, אלפי נשים חתמו על עצומת הנציבות, 160 פעילות ופעילים החלו לעסוק בנושא והנציבות מוסרת אינפורמציה למספר ארגונים וגופים עולמיים. הנציבות פועלת כדיי ליצור מסד נתונים אמין ומסודר שישמש לדוחות, כדיי לוודא שנפגעי ונפגעות האלימות של ה-7 אוקטובר לא יוותרו יישכחו, ושסיפורם יסופר. היבט נוסף של הנציבות הוא הדרכה של הרשויות בישראל בהתמודדות חסרת תקדים מול הפשע מבוסס המגדר הגדול שהיה כאן מקום המדינה ואיסוף עדויות של פשעי מלחמה המבוצעים נגד נשים וילדים.
בהמשך מספרת אלקיים-לוי ומסבירה על אופנים של איסוף ראיות ועדויות, ביניהן חקירות מחבלים, איסוף נתונים ממצלמות הווידאו שאלו נשאו עימם, עדויות מהראשונים להגיע ולטפל בזירות (אנשי זק"א ויס"מ למשל), גם אם תפקידם היה להציל ולתת עזרה ראשונה ולאו דווקא לאסוף ולתת עדות. איסוף הנתונים מתרחש רבות גם בזירה הדיגיטלית, שכולנו יודעות ששימשה את חמאס כדיי לזרוע עוד הרס וטרור, וכעת משמשת גם לאיסוף מידע מודיעיני והוכחות עבור החקירה. משם אלקיים-לוי מזהירה – שהיא תקריא מספר עדויות מכמה מקורות שונים. במשך כמה דקות אלקיים-לוי מקריאה בקול רועד חלק מהעדויות שנאספו ותומללו. הן לא כלולות בכתבה זו, אך הן כלולות בוובינר. אלקיים-לוי מסיימת את הקראת העדויות בהצהרה שלא משתמעת לשתי פנים – שימוש וניצול נוראי של גופי נשים, נערות וילדים, וגם גברים, היה מתוכנן ומודע לעצמו כחלק מהתקפה של ה-7 באוקטובר. הוא בוצע בכוונה תחילה לגרום אימה ונזק.
אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע, מבהירה מהם התנאים והאמצעים לטיפול בקורבנות.
היא משתפת שהיא ביתה של שורדת שואה, אימה הייתה בת 10 כשהחלה מלחמת העולם השנייה, ובמשך חייה כיסתה את המספר המקועקע בזרועה בפלסטר, מכיוון שהתביישה. מאז הטבח, מסבירה סוליציאנו, שהיא לא מוכנה לחיות בעולם שמכחיש, מבייש ומוחק פשעים נגד נשים – נגד בני אדם. היא מציינת שבתפקידה כבר קיבלה פרטים נוספים, אחרים מאלו שחלקה אלקיים-לוי, על מה שהתרחש ב-7 באוקטובר. היא מדגישה שאין היררכיה של כאב וסבל – אבל לאונס כחלק ממלחמה כן יש מאפיינים שונים וייחודיים.
אונס בעת מלחמה, היא מציינת, הוא אונס בסיכון חיים תמיד – הוא נעשה בידי חמושים בנשק חם. ואכן, ידוע כי רבות ורבים מהקורבנות הוצאו להורג. נרצחו תוך כדיי או לאחר המעשה על ידי המחבלים, ורק הגופות יוכלו לספר את סיפורן. השורדים והשורדות, בעת מלחמה, מדווחות אפילו פחות משורדות אונס בשגרה. סוליציאנו מציינת את העובדה שהמדינה עודה במלחמה, במצב חירום, בטראומה לאומית – ולכן היא צופה שאחוזי הדיווח, הנמוכים באלימות מינית גם ככה, יהיו נמוכים מהרגיל. מאפיין נוסף הוא הרעיון של אונס פומבי – על ידי קבוצה – בכוונה להגדיל את העינוי גם עבור העדים והעדות חסרות האונים. השימוש במדיה הוא מעין הארכה של הזרוע הזו – העינוי שבחוסר אונים למול אלימות איומה ואכזריות שאין כדוגמתה, נגד מי שלא יכולות ויכולים להילחם בה באותו רגע, פגש את כולנו באופנים אלו ואחרים מאז ה-7 באוקטובר. המאפיין האחרון שסוליציאנו מציינת הוא שאונס בעת מלחמה מערב לרוב סדיזם, דהומניזציה, אכזריות פיזית שאין כדוגמתה – הקורבן היא לא סובייקט, גופה מסמל את גוף האומה. לרוב הפגיעות הפיזיות הן חמורות מאד.
סוליציאנו מדגישה שהתגברות וטיפול באונס ותקיפות מבוססות מגדר בעת מלחמה חייבות לבוא עם טיפול מיידי – פיזי ונפשי – ששם בראש ובראשונה את החזרת השליטה לקורבן.
זה נכון לקורבנות אלימות מינית וזה נכון עוד יותר בעת מלחמה וחירום – כאשר הקורבנות מאבדים ומאבדות כל תחושת ביטחון בסיסית בכל תחום חיים. סוליציאנו מדגישה שכדי לשקם – המעורבות של הקורבנות בכל שלבי הטיפול היא הכרחית, וחשובה כדיי להחזיר את תחושת השליטה. מסגרות חדשות, מבוססות צרכים של הקורבנות, צריכות להיבנות ממש עכשיו, היא מסבירה.
כשהיא נשאלת לדיווח של קורבנות, סוליציאנו מבקשת לומר, והמילים שלה עדיין מחלחלות בראש שלי – שמאז ה-7 באוקטובר, היא מקבלת עשרות שיחות והודעות, רבות מכתבות וכתבים, שדורשים ממנה פרטים ועדויות – סיפור ממקור ראשון. היא רוצה להגיד – להצהיר – שכולם צריכים לדעת מה שקורבנות תקיפה ואלימות מינית כבר יודעות – קשה מאד לדבר על טראומה מינית. כשהיא התנדבה בקו החם של מרכזי הסיוע, והרימה את הטלפון, לעיתים יש שקט מוחלט בצד השני. דממה. לוקח זמן לדבר. האשמה, הבושה שאופפת את הפשעים האלו, משתקת.
בנושא דומה, אך מהצד הרפואי, נשאלת ד"ר באומן לטיפול הרגשי והפיזי שנפגעות ונפגעי אלימות מבוססת מגדר זקוקות להם.
גם היא מדגישה כי מדובר בטיפול מיידי. בבת עמי, המרכז שהיא מנהלת, ישנם פסיכותרפיסטיות ומטפלים, עובדים ועובדות סוציאליות, מומחים ומומחיות רפואיים, אחיות – כל אלו מוכשרות ומוכשרים לטיפול בנפגעים ונפגעות. יותר מ-80% מהקורבנות, בשגרה, לא פונות לעזרה חיצונית – מרכזים רפואיים או רגשיים. הנתונים אצל ילדים גרועים יותר. פחות מ-50% בכלל יספרו על האלימות שחוו עד החיים הבוגרים. באומן מדגישה שהשבוע הראשון לתקיפה הוא הקריטי ביותר מבחינת הטיפול בטראומה. איסוף של ראיות פורנזיות, מניעת הריון, וחיסון מפני מחלות ו-STDS הם רק חלק מהטיפול הרפואי המתבקש. יש רק 72 שעות למניעת איידס. 120 שעות למניעת הריון.
חלק מהקורבנות של ה-7 באוקטובר נמצאים ונמצאות בשבי כבר יותר מ-40 יום. באומן מעריכה שחלקן וחלקם סובלות מפגיעות איומות, פגיעות לא שגרתיות, חסרות תקדים. כעת, כשיש אפס ידע על החטופות והחטופים ומצבן. באומן מציבה דילמה שהיא מתמודדת איתה – בעת הצורך, היא יודעת לא לשאול על פגיעה מינית כדי לא לשבור את הקורבנות. מצד שני, כרופאה, היא חייבת לשאול כדיי לטפל. היא כבר חושבת על הרגע שבו החטופים והחטופות יחזרו, מתכננת איך לבצע בדיקות הריון בלי לאמת קורבנות עם הסוגייה של הריון באופן שיפגע בהן.
גופברג פונה להלפרין־קדרי כדיי לקבל מידע על היחס הבינלאומי, המשפטי, עבור פשעי מלחמה מבוססי מגדר בעבר.
בהיסטוריה, והאם יש קונטרסט בין אלו לבין התגובה הבינלאומית הנוכחית. היא מסבירה שרק מאז המאה ה-20 החוק הבינלאומי בכלל מתייחס לפשעי מלחמה מבוססי מגדר. רק ב-1949 בכנס הרביעי של אמנת ז'נבה, הביאו לשולחן את הרעיון של הגנה על נשים מאלימות מינית וזנות שמתרחשת בעת מלחמה. ורק בשנות ה-90, אחרי מלחמות ברואנדה ויוגוסלביה, בעיקר בזכות ביקורת פמיניסטית (ראו ערך – קת'רין מק'ינון), הביאו לראשונה לדין והופעלו לראשונה כתבי אישום של אונס שיטתי כפשע נגד האנושות וכאמצעי לטיהור אתני. בשנת 1998 בבית המשפט הפלילי הבינלאומי הוכרו פשעים מבוססי מגדר ומין כפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
רק בשנת 2000 החלו לקום באו"ם ובעולם ארגונים עבור נשים באזורי קונפליקט, למרות שבעוד והן לעולם לא מתחילות במלחמות, ולרוב לא משתתפות בקבלת ההחלטות שקשורה למלחמה, הן סופגות השלכות ייחודיות ואיומות שלהן בגופן ונפשן. גם ילדים, שכמו נשים, נותרים חסרי הגנה לחלוטין מול גברים חמושים.
הלפרין-קדרי נשאלת על ידי גופברג שאלה שרבות מאיתנו תוהות לגביה – איך ניתן להסביר את השתיקה של ארגוני נשים, זכויות אדם, ילדים, צדק ומניעת אלימות – לגבי פשעי ה-7 באוקטובר?
רות מסבירה שמתוך נסיונה הנרחב ב-UN, אלו ארגונים שמנסים לחתור לקונצנזוס והסכמה כוללת, להתחשב תמיד בשני הצדדים של הקונפליקט, שואפים לסימטריה. ברגע שיש התנגדות לפרסום הצהרה כלשהיא, היא לא תפורסם. לכן ההצהרות שפורסמו על ידי האו"ם למשל מאז ה-7 באוקטובר, שמתנגדות להסלמה באלימות משני צידי המתרס לכאורה מקיימות את אותה "סימטריה". אבל זהו אינו תירוץ לשקט לגבי הפשעים נגד האנושות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר.
בהצהרה שפרסם האו"ם בשביעי באוקטובר למשל, חמאס לא מוזכר וגם לא הג'יהאד האיסלאמי. גם לא פשעי מלחמה שבוצעו כנגד ישראל, או פשעים נגד האנושות. החטופים הוזכרו אמנם, אבל לא האלימות המגדרית והפשעים הנוספים נגד נשים וילדים. ארגונים שקיימים כדי למנוע זוועות נגד נשים וילדים, מתעלמים מהן, אומרת הלפרין-קדרי. היא מסבירה שכמאמינה גדולה ופעילה לזכויות אדם – היא לא מאמינה שאותו מפעל בו לקחה חלק במשך שנים, מאכזב בדיוק את המטרות שלמענן הוקם.
אלקיים-לוי מצטרפת לדבריה של רות וקוראת להכרה: דוקומנטציה, תיעוד, איסוף דאטה וגיוס תמיכה ועזרה משפטית והומניטרית.
היא לא מאמינה שהיא מבקשת וקוראת לגינוי הפשעים וביטויים של סולידריות עם הקורבנות. היא דורשת פעולה של ארגונים נוספים להצטרף לתמיכה בקורבנות המתקפה של ה-7 באוקטובר, בייחוד היא מדגישה את UN Women ואת CEDAW (Committee on the Elimination of Discrimination against Women), בעלות חשיבות קריטית, שבעקבותיהן ארגונים נוספים ודאי יצטרפו לגינוי פשעי ה-7 באוקטובר.
כוכב שעוסקת בהטמעה ולימוד דורות של סטודנטים על זכויות אדם מרגישה שהחוק הבינלאומי שמתעלם כעת מפשעים מבוססי מגדר ב-7 באוקטובר מאבד ממשמעותו. היא שואלת האם נשים ישראליות מוגנות בחוק בינלאומי? האם יש עבורן הגנה חוקית בעולם? היא מסבירה ששתיקה לאור המעשים והאלימות היא הכשרת הקרקע לשימוש בגופן של נשים וילדים כזירת מלחמה, עכשיו ובעתיד.
סוליציאנו נשאלת לדחיפות והטיפול בחטופות וחטופים בעזה שסובלות וסובלים מהתעללות מגדרית ומינית.
היא מסבירה שכל דקה ושעה היא חשובה – סביר להניח שחטופות וחטופים, נשים, נערות, ילדות וילדים, גם גברים – אינן מקבלות שום טיפול. והן נתונות לסכנה ממשית כשמצבן הגופני והנפשי גורם להשלכות חמורות על האפשרות לשרוד בסכנה הקיומית בה נמצאות ונמצאים. היא קוראת לשחחרן ולשחררם אתמול. ד"ר באומן, רופאה במקצועה כאמור, מסבירה שבחלק מהתיעודים היא צפתה בפגיעות שההשלכות להותירן ללא טיפול יכולות להסתיים במוות. נשים צעירות ונשים פגיעות ביותר, ברמה הפיזית, לדבריה. קורבנות אונס סובלות יותר מסיבוכים בהריון, התקפי לב, ומוות בטרם עת.
הלפרין-קדרי מדגישה שוב שגופים שלא מגנים את מעשי ה-7 באוקטובר מכשירים את הקרקע לפשעים נוספים בעתיד.
השתיקה של אותם ארגונים היא כמו דלק לאש של הפרופגנדה נגד ישראל. של הכחשת פשעי ארגוני הטרור, הכחשה שנותנת לגיטימציה לפשעים איומים.
בהקשר זה, אלקיים-לוי מסבירה שהיא מוצאת את עצמה בהתמודדות כפולה. מול פשעי ה-7 באוקטובר והשלכותיהם עלינו, וגם מול העולם, ארגוני הנשים וזכויות אדם, שתיקתם והכחשתם. אותם מכניזמים של השתקה שמופעלים כלפי קורבנות אונס טרם המלחמה מופעלים כעת נגד האלימות המינית והמגדרית שבוצעה ב-7 באוקטובר באופן קולקטיבי. היא מזכירה את האמונה האוטומטית המתבקשת עבור כל אחת ואחד, כל קורבן לאלימות מבוססת מגדר.
סוליציאנו חוזרת ואומרת שכולם רוצים סיפור. כתבים מהעולם כולו פונים אליה, בציפייה שכמו ב"מי טו", קורבנות יספרו את הסיפור שלהן באופן ציבורי. היא ממשיכה ומסבירה שעברו 60 שנה עד שקורבנות אלימות מגדרית מהשואה החלו לדבר עליה. היא פונה לעולם ושואלת – לזה אתם מחכים? לעדות ממקור ראשון שלא תגיע עכשיו, כי לוקח זמן לעכל אותה. לא להאמין לעדויות שכבר עלו, לסרטונים, לתיעודים אחרים ודיווחים – זו הכחשה, שיתוף פעולה ומתן לגיטימציה לפשעים שכאלו להתבצע שוב.
2300 איש ואישה צפו בוובינר בזמן אמת. הזום הכיל את מקסימום המשתתפות והמשתתפים הזה. עבר שבוע מאז, וצפו בהקלטה של הוובינר ביוטיוב 24 אלף איש ואישה – מה שמבהיר אולי את הנחיצות שלו.
אלימות מבוססת מגדר הייתה לפני ה-7 באוקטובר ותהיה גם אחריו. אנחנו חייבות לדבר עלייה כדיי שהיא לא תהיה יותר. ההוצאה להורג של חלק מהקורבנות, כמו גם ההכחשה של העולם, מסיתה את תשומת הלב שלנו ממי שנקטו בפשעים האלה – מי שביצעו אותם, שהבושה היא שלהם. להתעלל בנשים, גברים וילדים חסרי אונים זו בושה ופשע נגד האנושות, מעשה של רוע ואלימות שנעשה ממניעים מעוותים ורעילים, וכך יש להתייחס אליהם. לעומת זאת, יש לנו חובה מוסרית לזכור את הקורבנות של האלימות הזו כבנות ובני אדם – עם חיים, אהבה, סיפורים, משפחה ותחביבים, עולם פנימי שלם. הדה-הומניזציה שהן חוו מאז ה-7 באוקטובר חייבת להיפסק. אף אחד ואף אחת הוא לא רק קורבן לאלימות מינית.
קורבנות של אלימות מבוססת מגדר, עכשיו, בעבר או בעתיד – אתן לא לבד. אם התעורר בכן קושי מאז ה-7 באוקטובר, שמציף אותנו במידע על אלימות ובחרדה, יש לאן לפנות. מרכזי הסיוע ממשיכים להפעיל את הקווים ומציעים משאבים ייעודיים בעיתות חירום.
