לאחר מאמץ כביר לנקותו מדברים שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי, שר פיטנס פלשה לפיד שלי בפייסבוק כאילו אין יותר מגיפה עולמית וחיות חמודות לגולל. ולמרות שלא ראיתי את שר הרבה זמן, כי נמנעתי מכך, בכוונה. פניה הביטו בי מכל פוסט שני. ראיתי את הסרטון. ראיתי מה נאמר על הסרטון. שר פיטנס והתוכן הלא בריא שלה פרצו כל מחסום וחוצץ שהצלחתי להעלות ביני לבינה.
עם כל הרוע שבו, קיום הסרטון לא מפתיע. שר פיטנס עושה כסף משמנופוביה ומשנאה עצמית של נשים כבר לא מעט זמן.
סרטון פרסומת שלה שפורסם באינסטגרם שבוע שעבר (ונמחק) חצה גבולות חדשים של חוסר טעם ווולגריות, אבל הוא לא הפתיע אותי בקיומו. גם קודם התוכן של שר עודד שנאה עצמית, אבל היא הייתה תחת פני השטח והוסתרה באופטימיות. "כל מה שנדרש זה עבודה קשה, התמדה ושיטה מנצחת", היא כותבת בפוסטים. הופכת את המסע לעבר גוף אידיאלי לטקס חניכה יקר, משתלם, זוהר, ולכאורה- אפשרי.
כשהמסר הוא כזה, מועבר בפילטרים ונרטיבים של סיפור הצלחה, אפשר להאמין לו. הוא מוצג כתהליך הדרגתי עם התחלה, אמצע וסוף, שתלוי בעיקר בכוח הרצון שלנו. יותר מכך ,זה מסר שאפשר וקל להפנים אותו. במיוחד כשהוא נורה עלייך מכל פרסומת שניה. הוא מתחבא במשפטים הגיוניים, רהוטים אולי, שתמיד מציבים בפנינו אפשרות של מה שנתפוס כחיים טובים יותר. אבל מהו המסר הזה בעצם? מה משותף למשפט הזה מהאינסטגרם ולסרטון? ראשית, הם מסמנים את הגוף הקיים שלנו כבעיה. ולאחר מכן, הם מציעים פתרון: כל מה שנדרש זו התמדה. לא שאני חושבת שהתמדה היא חסרת ערך, אבל ההתייחסות לגוף שלנו כבעיה היא דווקא לא משהו שהייתי רוצה להתמיד בו.
שלא במכוון, הסרטון ששר פיטנס העלתה (ומחקה) ב6 לחודש חושף במערומיה את תעשיית הרזון.
התרגום החופשי של המילה "פיטנס", בה שר משתמשת כחלק מהמותג שלה, הוא "כושר". לפי הסרטון ברור מאד מה הוא גוף כשיר, כנראה, הגוף של שר "גורו הכושר". זה הגוף שלפי ההיגיון של הסרטון, היה פעם- טרם פרוץ המגיפה, כאשר מכוני הכושר פעלו. זה הגוף שיכל להתאמן או לאמן דרך קבע. הגוף שהוא לא של השחקנית שנופחה על ידי עצמים למיניהם וטחבה כריות בחליפה הוורודה. הלפני ולא האחרי. לעומת זאת, הגוף העכשווי של המדריכה בסרטון, הוא גוף פסול ולא כשר, עד כדיי כך ששר מתקשרת לבדוק מתי נפתחים הסניפים, "כי זה ממש דחוף כבר". האירוניה מתפוצצת, למי זה ממש דחוף? אולי לשר פיטנס, שתרוויח על גב רגשות האשם של נשות ישראל.
מה ש"ממש דחוף כבר", בעיניי, הוא לזהות כיצד הקולות האלו של תעשיית הרזון והפיטנס מזיקים ליכולת שלנו לחיות בגוף בריא, ונעים, שטוב לנו בו, שמשרת אותנו וקיים לטובתנו.
הסרטון של שר, שלא במכוון, הופך את זה לעבודה ממש קלה: הוא חושף את האבסורד. הוא גורר את הגרוטסקה של ביוש הגוף לצד כל כך קיצוני, והוא מבליט את מה שרע בו. חוסר החציצה בין הפרטי לציבורי, ההתעסקות האובססיבית בהשוואות והמירוץ האינסופי אחר הלא מושג.
בספרה צרות של מגדר, עוסקת ג'ודית באטלר בזהות מגדרית כמופע. פרפורמנס, המשוחק ונלבש מחדש יום-יומית באמצעות שפה וקודים חברתיים. באטלר מערערת על הבינאריות המובחנת המוחלת על קטגוריות של מין ומגדר, ומדגימה באמצעות דראג כיצד הזיהוי הראשוני של מין עם מגדר הוא מלאכותי. היות והצגת הדראג משחקת על הפער המדומיין בין האנטומיה של מציג או מציגת הדראג לבין המגדר המוצג. לפי באטלר, כך הדראג חושף את מבנה החיקויי של המגדר עצמו. באטלר שואלת בספרה, אילו סוגים של ביצוע או הצגה עשויים להפשיט את המגדר מהיחס אליו כתופעה של "מין טבעי" או כל מבדה חברתי אחר. הסרטון של שר פיטנס, מפשיט את המבנה התרבותי של בריאות. הוא מציג אירוע כל כך לא נעים, שהדבר האחרון שהוא משדר זו בריאות, בעוד שהמסר אמור להיות שהחיים בגוף שמן הם חיי זוועה שדחוף להיפטר מהם. שר, אישה בריאה, בכושר, תואמת אידיאל, גורו תזונה ובריאות: נךתשת בפיקציה שהיא עומלת לייצר.
"שנת 2020, מגיפה משתוללת בעולם וגובה קורבנות מתחלואה פיזית, מצוקה נפשית וקריסה כלכלית. והדבר הכי נורא ששר פיטנס מצביעה עליו בסרטון החדש והמזעזע שלה הוא שכמה א.נשים העלו במשקל וכבר לא נראות מאוד רזות בביקיני."נכתב בפוסט של "שמנות מדברות" בקשר לסרטון של שר. וזה בדיוק זה – חוסר הפרופורציה בין המציאות ובין היחס בסרטון לנשים ובני אדם, חושף מציאות ארוכת שנים של תעשייה שמתקיימת בזכות שנאה עצמית.
בייחוד בתקופה הזו, חשוב שנשמור על הבריאות שלנו. אבל הבריאות שלנו לא מורכבת רק מהמלצות הFDA לפעילות גופנית. וכושר הוא לא רק לסמן וי על אימונים 4 שעות בשבוע. הבריאות והכושר שלנו מחייבים אהבה עצמית ורצון להיטיב עם עצמנו, או לשאוף לכך. אז אני הולכת לשתות תה ולשמוח על כמה שהסרטון של שר פיטנס חושף סדרי עדיפויות מעוותים שלא מתאימים יותר להרבה א.נשים. ביי גירל.
