10 שנים עברו מאז האסון הנורא ששינה את התפיסה של העולם לייצור אופנה. 10 שנים מאז שבניין אחד קרס וחשף את הצד המכוער של תעשייה האופנה והטקסטיל בצורה הגרועה ביותר. לפני 3 ימים ציין העולם עשור לאירוע "רנה פלאזה" בו איבדו את חייהם 1,134 עובדי תעשיית הטקסטיל בבנגלדש. ולאחר כל כך הרבה זמן עולה השאלה – האם משהו השתנה? האם התעשייה למדה לקח? התשובות אולי יפתיעו אתכן.ם.
מה הוא בכלל אסון רנה פלאזה?
ב-24 באפריל 2013 התמוטט בבנגלדש בניין בו פעלו מפעלים שונים לייצור טקסטיל לתעשיית האופנה הבינלאומית. האסון נחשב הכבד ביותר בתעשיית האופנה והטקסטיל. 1,134 אנשים איבדו את חייהם, הרוב נשים שכן הן עמוד התווך של התעשייה הזו. עוד 2,500 אנשים נפצעו.
איך אסון כזה בכלל קורה?
הבניין המדובר נבנה בצורה לא בטיחותית עם חריגות בניה רבות. בתחקיר שנעשה לאחר המקרה התברר כי חומרי הבנייה בהם נעשה שימוש היו לא ראויים לשימוש. קומות נוספות נבנו למרות שלא היה היתר לכך. וכן גם בגלל שהבניין שהיה אמור להיות לשימוש מסחרי בלבד הפך לבניין תעשייתי ולא יכל להכיל את אשר נעשה בתוכו.
ביום שלפני האירוע, התגלו שברים ביסודות הבניין. העסקים בקומות הנמוכות סגרו את שעריהן מיד כאשר נודע על המפגע הבטיחותי. בקומות העליונות עבדו מפעלי ייצור טקסטיל רבים והם המשיכו בעבודה כרגיל. רבים ממנהלי המפעלים הכריחו את העובדות להגיע והודיעו באופן ברור שאין להן אפשרות להחמיץ יום עבודה. במקומות אחרים היו אלו שבחרו להגיע לעבודה כי לא יכלו להרשות לעצמן לאבד תשלום על יום עבודה שלם. כך יצא מצב שהבניין למרות האזהרות החריפות היה כמעט מלא ב-24 באפריל חרף האזהרות.
האם מישהו שילם / נאסר על האסון הכבד הזה?
ב-2016 כשלוש שנים אחרי המקרה הוגשו כתבי אישום כנגד 38 מעורבים. בין המואשמים: בעלי המפעלים, בעל הבניין ואנשי ופקידי ממשלה שונים. חלק מכתבי האישום בוטלו לאחר זמן והיום היחיד ש"מרצה עונש" הוא בעל הבניין, סוהיל רנה. זה נמצא בכלא עכשיו לאחר שנמצא אשם בכמה תיקי שחיתות. היום עדיין מתנהל נגדו משפט רצח בו הוא מואשם על מותם של 1,134 ההרוגים באסון.
ומה עשתה תעשיית האופנה מאז במטרה לשפר או לשנות את המצב?
ענקיות האופנה המהירה אינדיטקס ו-H&M מיהרו לתרום מעל ל-30 מיליון דולר במטרה לעזור לעובדות והעובדים הנפגעים להשתקם. הן וחברות נוספות תרמו עוד 3 מיליון דולר למפעלים שיוכלו לשקם את עצמם ולחזור לפעילות בצורה טובה ובטוחה יותר.
כחודש לאחר המקרה נחתם הסכם גדול בשם the Accord on Fire and Building Safety in Bangladesh בין המותגים, המפעלים וארגוני העובדים בבנגלדש. ההסכם דואג לתנאי עבודה בטוחים עבור עובדות ועובדי המפעלים. הוא עשה שינוי גדול בתעשייה והיום הוא מתרחב לארצות ייצור אחרות. כך לאחרונה הגיע לפקיסטן והבטיח שגם שם לא יקרה אסון דומה. ב-2021 נוסד ההסכם הגדול והמעמיק יותר של עמותת Remake שמעגן גם זכויות לעובדות והעובדים ובטיחות בריאותית. זאת מעבר לבטיחות העבודה במפעלים. כל מי שחותם על ההסכם של עמותת רימייק מאשר מבעוד מועד כי הוא מודע לכך שאם הוא מפר אותו הוא יעמוד לדין.
אבל האם המצב באמת השתנה?
אם מתייחסים לאסון דוגמת רנה פלאזה, כן. מאז ה-24 באפריל 2013 לא ראינו שום אסון כבד שגבה את חייהם של אלפי אנשים. ההסכמים הבינלאומיים שפותחו מצליחים לשפר את בטיחות העובדים ולמנוע אסונות דומים. אלא שראוי לציין כי מפעלים רבים הפועלים במזרח עדיין לא חתומים עליהם. כך שהייצור ביבשת עדיין לא "שקוף" ולמרות שיש מי שפועל בצורה חוקית ומיטיבה מדובר במיעוט. עדיין מדובר בתעשייה נצלנית והיום על הפרק עומד עניין זכויות העובדות והעובדים שעלה לכותרות בזכות מגפת הקורונה.
לתעשייה יש עוד דרך ארוכה לעשות והרבה מאוד ליקויים שנותרו לתקן. אך דבר אחד בטוח, את האסון ההוא צריך לזכור ולהמשיך להפיק ממנו לקחים גם כעשור אחרי.
