מעולם לא השתתפתי במחאות, הפגנות או מצעדים. לא כי לא היה לי אכפת – היו לי הרבה דברים למחות עליהם, הרבה תחושות הזדהות, המון רצון להביע סולידריות. אבל שום דבר לא הקים אותי מהספה, ואני מתנצלת על כך. עד אז, לא באמת הרגשתי שהנוכחות שלי עלולה לסייע. במה כבר יעזור, אם אגיע עד לתל אביב הרחוקה והסואנת? ואז עוד למצוא חניה, או להגיע בתחב״צ, ואז לחפש דרכים לחזור צפונה… תירוצים שהסירו היום את המסכות ונראים לי כמו הסבר פשוט ל- "לא באמת היה לי אכפת". לפחות לא מספיק.
בתמונה הראשית משמאל: מאיה פליישמן, אלעד אליקים
מצעד האקלים מתקיים מ-2015, אבל עד עכשיו – כנראה שלא באמת היה לי אכפת.
לא הבנתי את הערך שלי בהשתתפות, את המחויבות שיש על הרגליים שלי לקחת בכך חלק. לא הבנתי שאם אלך, גם חברים שלי יבואו איתי, ויתכן וגם האנשים שעוקבים אחריי ברשת. שמאחורי כל אחד מאיתנו עומדת רשת אנשים אחידה שרואה בנו מודל (אל תגידו שאני מגזימה), ומשפחה שמוכנה לרוב לתמוך בנו. כשהבנתי שאני שווה לעוד עשרות אנשים – הבנתי היכן מסתתר הכוח החברתי, ועל הכוח הזה מוטלת אחריות כבדה. המצעד שהתקיים ביום שישי האחרון (29.10) הגיע בתזמון מושלם עם אישור תכנית ההתמודדות של ישראל עם משבר האקלים. אממה – אף אחד לא מרוצה. כשאני אומרת אף אחד, אני מתכוונת לאקטיביסטים, אנשי מקצוע ומומחי אקלים שהעזו להשמיע קול וחטפו מהתקשורת חתיכה של ״לפחות תגידו תודה!״.
אעשה לכן ריקאפ קטן:
ועידת האקלים בגלגזו, סקוטלנד, נפתחה השבוע: ועידה בינלאומית שכל ייעדה הוא למנוע אסון אקלימי תוך רתימת כל מדינות העולם לסיוע בנושא. וישראל? מאחור. כמה מאחור? התכנית אושרה בדיוק לפני שרוה״מ עלה על המטוס, שלא יגידו חלילה שלא באנו מוכנות מהבית. יום לפני פרסום דו״ח מבקר המדינה המסכם, בקצרה, שישראל הבטיחה הבטחות אך לא עמדה ביעדים.
מה שקורה כרגע, זה שאירגוני הסביבה והאנשים שעומדים מאחוריהם – נחשבים ל-הם. אנחנו, והם. זה קו דפוס מוכר שמאפיין כמעט כל מחאה, הצד המפגין הופך למבודד ונקרא בנטיית גוף שלישי, וכל מיני קבוצות ניטרליות או קיצוניות נחשבות ל… אנחנו? הם? מי הם האנחנו, ומי הם ה-הם?
כדי לא להתבלבל, הצטרפתי בסופ״ש האחרון לצעוד יחד עם מעל ל-10,000 איש שצעדו ברחובות תל אביב (וברחבי הארץ, אם נדייק, התקיימה צעדה גם בצפון), כדי להזכיר לעצמי שהקו בין הם לאנחנו מומצא, ומטושטש לחלוטין. אי אפשר להפריד את כדור הארץ בין מכחישי משבר אקלים למי שיסבול ממנו בסופו של דבר: אנחנו. כולנו. כל מי שנמצאת כאן, כל מי שחי על הפלנטה.
האישי הוא הפוליטי, תמיד, ולכן לקחת חלק במאבק במשבר האקלים – אוטומטית יביא אותך להשתתפות במאבק פוליטי לחלוטין, ואם זה מרתיע אותך (כי יש קטע כזה למילה ׳פוליטיקה׳), תני לי להסביר לך למה זה חשוב: המערכת מקולקלת, ואנחנו כאן כדי לזעזע אותה.
אנחנו כאן כדי לדרוש עתיד טוב יותר, לא במובן הקלישאתי של המילה – אלא במובן הפיזי.
אנחנו דורשות סביבה ירוקה וטובה יותר לחיות בה כי זו זכות בסיסית. דורשות פתרונות טכנולוגיים חדשניים למיחזור, קימפוסט ומיחדוש כדי לנשום אוויר נקי יותר. אנחנו דורשות פתרונות אמיתיים למשבר קיצוני כדי לא ללכת עם גופייה בסוף אוקטובר, להפסיק לכבות שריפות, להפסיק לראות אנשים מאבדים את בתיהם לצד בעלי חיים פראיים שחייהם מוטלים תחת סכנת הכחדה.
כשיצאנו לרחוב ביום שישי, יצאנו בדרישה. דרשנו ממקבלי ההחלטות שיושבים בממשלה להציב יעדים ברורים בהתאם לבעיות הקריטיות שהוצגו בדו״ח מבקר המדינה. דרשנו חוק אקלים, ותכניות מסודרות שלא יפלו בין הכיסאות, כי כמעט מאוחר מדי. חוקים נכתבו בדם, אך חלקם נכתבו באמצעות לחץ ציבורי – אם נצעק חזק מספיק, ישמעו אותנו.
סיבה נוספת לכך שיצאנו לרחובות (וול, אני, בכל אופן) – היא כדי שהדבר היחיד שאנחנו מפרידים יהיה הפסולת שאנחנו מייצרים.
לא מדובר כאן במחאה של מגזר, דת, עדה או קבוצה מסויימת – אם כי אני לא מזלזלת כלל בבעיות החברתיות שיש במדינה מרובת שסעים כמו שלנו – או בבעיות הכלכליות והבריאותיות שיש בה, אבל הפעם מדובר במחאה של הציבור כולו – לא רק הלאומי, אלא עולמי, ומי שלא הבין את זה עד היום צריך רק להקליד בגוגל את המילה ׳אקלים׳ והופ – כל המידע יהיה מוצג לפניו, בייחוד על המשבר הקריטי שאנחנו ניצבים בפניו כעם ואנושות.
השתתפתם.ן במצעד האקלים האחרון? תייגו אותנו בסטורי וספרו לנו – מה גרם לכן.ם לצאת מהבית ולהשתתף במחאה?
