לאן הולכים כל הבגדים שאנחנו ממחזרים? או נותנים לתרומה? זה לא סוד שמרבית הטקסטיל המשומש נמכר לאורך השנים למדינות עולם שלישי. וגורלו מעסיק מאוד את התעשייה בשנים האחרונות. כעת ראש ממשלה אחד עושה צעד אמיץ ומכריז כי יאסור על ייבוא טקסטיל משומש. אז באיזו מדינה מדובר ומדוע?
מיחזור טקסטיל הוא תהליך שדורש זמן והשקעה זו הסיבה שאנחנו רואים פסולת טקסטיל מוטמנת או נשרפת במדינות עולם שלישי.
כן אם מדינות המערב הנאורות לא יודעות למחזר, הן תורמות בעצמן לאפריקה. אלא שלאורך השנים הפרקטיקה של העברת "פסולת טקסטיל" למדינות עולם שלישי הפכו לתעשייה של ממש. כך בין השנים 2000 ל-ל2019 ממוצע הטקסטיל המשומש (בגדי יד שניה או תרומות) שיוצא עלה בכל שנה על 1.7 מיליון טון. כמחצית ממנו הגיע בסוף הדרך ליבשת אפריקה. כך מצאה לפחות הסוכנות האירופאית לשמירה על הסביבה. אלא שלמרות שהמדינות האפריקאיות פיתחו שווקים מיוחדים לסחר וטיפול בטקסטיל הזה, הן כבר מוצפות. מוצפות ברמה שאין להן יותר מה לעשות עם הפריטים.
זה הביא את ממשלת אוגנדה והעומד בראש, יורי מוסנבי, לפתור את הבעיה במהירות ויעילות. איך עושים זאת?
עוצרים את הזיהום שיצר בגבולותיה העולם המערבי. ועושים שיפט. כלומר אוגנדה באופן רשמי תאסור יבוא טקסטיל משומש למדינתה ותאסור את המסחר בו. וזאת במטרה לבסס ולחזק את תעשיית הכותנה וייצור הטקסטיל שבגבולותיה. זו לא הפעם הראשונה שמדינת עולם שלישי נוקטת בצעד הזה. חוק דומה חוקק בפיליפינים, רואנדה וכן גם אינדונזיה. ואכן התעשיות הללו לאחר זמן הצליחו לשנות את פנייהן. מכאלו שמטפלת בטקסטיל לאלו שמייצרת אותו.
הצעד לא מגיע בלי קשיים. לפי אגוד הסוחרים והטקסטיל של אוגנדה הצעד יעשה יותר נזק מתועלת. כך מאות אם לא אלפי עבודות יעלמו כתוצאה מהחוק החדש. סוחרים לא יוכלו לספק הזמנות שנעשו מבעוד מועד. וכן גם יש חשש כי אין למדינה באמת סיכוי להיות תחרותית אל מול תעשיית הייצור הסינית. כפגיעת משנה אזרחי המדינה שידם לא משגת יאבדו את ההזדמנות שלהם לקנות לעצמם בגדים.
אז מה יעלה בגורל הטקסטיל הקיים? והאנשים שמטפלים בו? נקווה מאוד שסגירת השערים של אוגנדה תאותת למערב כי תם הטקס. ועליו לעשות שינוי גדול יותר.
