בשנים האחרונות עלתה המודעות הבינלאומית לניצול עובדים ועבודות בתעשיית האופנה והטקסטיל הבינלאומית. העולם כולו מנסה למנוע את המצב ולשפר את תנאי ההעסקה של נשים, גברים וילדים ברחבי העולם. בין אם בלחץ מדיני או דרך עמותות ואמנות. אלא שיש מי, על פי תחקירים, שלא עושה הרבה בנידון. ותתפלאו לגלות שמדובר דווקא בבתי האופנה הגדולים.
רבים חושבים כי כאשר הם קונים מוצרים מבתי אופנה או מותגי על הם מבטיחים שאותם מוצרים יוצרו מהחומרים ובתנאים הטובים ביותר. אלא שהדבר לא בהכרח כך.
לא פעם קורה שמותגי העל ובתי האופנה מייצרים בדיוק באותן מדינות כמו ענקיות אופנה מהירה. ולמרות שלא מדובר באותם מפעלים, כן מדובר באותן מדינות מוצא. מדינות בהן לרוב אין חוקים ברורים המעגנים את זכויותיהם של העובדות והעובדים. כך למשל רק לאחרונה ראינו כיצד בבנגלדש עובדי תעשיית הטקסטיל מוחים על העלאת חוק שכר המינימום, לשכר שלא מאפשר להם תנאי מחייה מינימליים.
בעוד חברות אופנה רבות עושות מאמץ להפוך קוויי האספקה שלהם לשקופים עבור הלקוחות. דווקא בתי האופנה הגדולים, אלו שאף אחד לא חושד בהם, לא מתקדמים כלל בנושא. על פי דוח שפרסם ארגון KNOW THE CHAIN דווקא בתי האופנה ומותגי העל הם אלו שחוטאים הכי הרבה בנושא. הארגון דרג עד כמה שרשראות האספקה של כל מותג שקופות לציבור. וכן גם כמה המותג עושה במטרה להימנע מניצול עובדים בתעשייה. התוצאות יפתיעו אתכם עד מאוד.
החברה שהגיעה למקום האחד לפני האחרון ושעושה הכי פחות על מנת לייצר בצורה לא נצלנית ובשקיפות מלאה – הקונגלומרט LVMH.
כן הקונגלומרט הגדול בעולם, זה שמחזיק ברוב בתי האופנה המפורסמים והאהובים קיבל דירוג של 6. בית האופנה פראדה גם לא הגיע רחוק עם דירוג של 9. מעליו חברת העל של מייקל קורס טפסטרי עם 16. ברברי עם 18 וכן הלאה. אבל החלק הכי מביך בכל הדוח הזה הוא שאינדיטקס, BOOHOO, פריימרק ואפילו אסוס מדורגות גבוהה יותר מבית האופנה המובילים בעולם.
כ-20 מבתי האופנה שנבדקו בדוח לא סיפקו את שמות הספקים שלהם והכתובות שלהם. מחצית מהם לא הסכימו למסור פרטים על מקור חומרי הגלם. ויותר ממחצית מהם אמרו שהם מספקים חומרי גלם… ממדינות שידוע שיש בהם חשש לעבודות. כמו סין, אתיופיה או הודו.
מרבית בתי האופנה הגדולים לא מוכנים לתת את המידע הזה לציבור מהסיבה הפשוטה שהוא יכול להוביל לצרות.
בין אם במסירת מידע חשוב ליריבים בשוק. או אפילו במקרים קיצוניים יותר, למעשי שוד שהם צרה של ממש. אלא שיש לתת לנו הצרכנים את האפשרות לדעת שהמוצרים שאנחנו משקיעים בהם את מיטב כספנו באמת "ערכיים". ובתקופה בה ממשלות עוד לא מצליחות להבטיח שאופנה וטקסטיל מיוצרים בלי עבדות. מסירת המידע הזה לצד שלישי מהימן היא הכרחית.
אבל נראה שעוד מעט כל הסקנדל הזה יפסק אחת ולתמיד ודווקא בזכות רגולציה הכרחית. בשנה האחרונה
ראינו כיצד האיחוד האירופי וכן גם הממשל האמריקאי מצליחים לעגן חוקים חשובים בנושא. החל החוק למניעת שימוש בעבודות כפייה של הציבור האויגורי בארה"ב. חקיקה המונעת ייבוא של מוצרים ממחוז שינג'יאנג בסין. ועד לחוקים שעוברים באיחוד האירופי שמתחילים להסדיר את תחום האופנה והטקסטיל ולהבהיר בצורה חוקית מה מותר ומה אסור.
ולסיום יש לציין גם את החברה שעושה על פי הדוח הכי הרבה – לולולמון ששמה נקשר בעבר ליייצור מוצרים בתנאי עבדות ועושה מאמץ גדול לשנות את הדבר.
